ביום ההולדת, על הדרך שמובילה הביתה, הדרך שעשיתי אלפי פעמים, עבר מולי זקן. היה לו מעיל רוח בהיר, מכנסי בד וכובע דהוי שהסתיר קרחת ישנה. כשהגעתי ממש מולו הוא הרים את הראש ובשניה אחת ולשניה אחת זיהיתי את הפנים שלו מיד. זה הייתי אני, בן 70. לא הספקתי להתעמק בקלסתר כי מהר מדי הוא חזר להיות הוא, אבל את הפנים האלה אני מכיר כמו את כף היד שלי ואת ההבדלים זיהיתי מיד. העיניים היפות שלי לא השתנו, גם לא הפנים העגולים. למעשה הכל היה אותו דבר, רק מקומט יותר, צהבהב יותר, עייף יותר. הבנתי שככה אראה כשהגיל שלי יוכפל, אבל כשהוא בא בדרך שלי, איטי ושפוף ובגובה שלי, היה נדמה כאילו הוא גם יצא מהבית שלי, כאילו הוא באמת אני וכלום לא זז. חוץ מהזמן והחומר שהתעייף.

הדבר הבא שעבר לי בראש הוא שאני לא יכול לזהות את הנקודה שבה אנחנו מפסיקים להכניס לחיים שלנו את מי שאנחנו רוצים ומתחילים למצוא בחיים שלנו את מי שהצליח לחדור את כל המגננות. לא חשוב מתי זה קורה, ייתכן שזה הרגע שבו אנחנו עוברים את נקודת הצמיחה ומתחילים את נקודת הקמילה. שם נעשית פניית הפרסה. כמו הזרע היחיד שמביס את כולם במירוץ לבייצית, ייתכן שהאחת שנכנסת היא זאת שניצחה את כל ההגנות, שלה ושלי, ולא בהכרח זאת שרציתי, זה שהיא בחרה. אולי זאת משמעות האהבה אחרי הפרסה, אני לא יודע. אולי זאת הייתה ההזדמנות היחידה שלי לראות אותי זקן, אולי לא אהיה בן 70.

עד לדלת איבדתי תחושה בזמן ובקצות האצבעות, רק הרוח על הקרחת נעשתה קרה יותר והגוש בגרון הזכיר שעוד מעט יחשיך ושימיי הולדת מסתיימים לפני שהם מתחילים. נראה לי שהחסרתי פעימה. בבית הורדתי נעליים וחולצה, פתחתי בקבוק ובמבט ממוקד בתקרה נתתי ליום להישטף מבפנים וללחי השמאלית להישטף מבחוץ.