כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    נאמנה למקור - וגם מתווכחת אתו

    47 תגובות   יום שישי , 2/12/11, 13:01

    נאמנה למקור – וגם מתווכחת אתו

    (החג של החגים - 2011)


     

    ''

    הזמנה לתערוכה

     

     

    מוזמנים לצפות בסרטון לפני קריאת הרשימה

     

    ''



     


    כעשר שנים לערך הדרתי רגלי מאירועי האמנות בחג של החגים בוואדי ניסנאס. לפני כן, פקדתי אירועים אלה בפועל ממש ברצף של שמונה שנים, ועל כך אני כותבת ומעלה רשימות לאחרונה ( ועוד אמשיך לסקר זאת). עיסוקים שונים, מטלות ותפקידים הרחיקו אותי מהוואדי ואת הוואדי ממני. ייתכן שגם היינו צריכים לפוש קמעה זה מזו.


    והנה, השנה 2011, בחרתי לחזור למחוזות הישנים הללו, במבט אחר, ממקום אחר ואולי אפילו בדלת קצת אחורית.


    התערוכה המרכזית השנה באירועי 'החג של החגים' נקראת 'נאמן למקור'. התערוכה עוסקת  במשמעויות השונות של להיות "נאמן למקור", ומבקשת לעלות שאלות כמו: אילו ערכים ונרטיבים נבחרים לעבור שימור, וכיצד ניתן להעניק להם ייצוג בתוך המרחב החדש-ישן?  אילו מקורות אנו בוחרים לשמר? איך משלבים את ההיסטורי בתוך החדש? ועוד. התערוכה אף מנסה להצביע על דרכים בהן ניתן לקיים צמיחה ופיתוח לצד שימור, מתוך הקשבה לערכים אישיים וקהילתיים.


    מי המקור שלי? מהם המקורות שלי? האם אני נאמנה להם? ואם כן כיצד? ואם לא, אז גם כיצד? האם אני משלבת נרטיב ביצירה שלי, כיצד אני משמרת אותו, וכיצד הישן משתמר ומשתלב בתוך החדש, מתרחב ומרחיב את החדש? מה בחרתי לשמר, מדוע וכיצד? על כל אלה אדבר כאן, ואף אציג את העבודה שבחרתי לתערוכה זו ואשר נושאת בה ועמה חלק מן התשובות לשאלות שהעליתי כאן.


    העבודה שבחרתי להציג בתערוכה הקבוצתית ב'חג של החגים'  - 'נאמן למקור' – מספרת את הסיפור שאותו אתאר כאן לפרטיו – התיאור שילווה את העבודה למן שנת 1990 ועד שנת 2011 ואשר ממחיש את הדיאלוג המתרחב שלי עם המקור, ומצביע על הנאמנות שלי למקור גם בדרך שבה אני מתווכחת אתו לעתים. רוצה לומר, המקור קיים כאן אתי ובשבילי כנקודת מוצא לדיון, ויכוח, הסכמה ואי הסכמה, אך הוא כאן ונוכח.


    בשנת 1990 הצגתי תערוכת יחיד 'כן, לא, שחור, לבן'. התערוכה מהדהדת לכאורה ובאופן די גלוי לטקסטים מוכרים מתוך המקורות היהודיים. הדיאלוג שעולה מתוך התערוכה מציג דיון ויזואלי (ומילולי – שמות העבודות) שנוגע ומתכתב עם המושגים אם- אמונה- אמנות. (רשימות, סרטים, ותמונות שעוסקות בתערוכה זו אפשר לקרוא ולראות כאן , וגם ברשימה זו 'כן, לא, שחור, לבן - זה לא רק משחק'). המקורות שאותם אני מצטטת ועליהם מתבססת, מתפקדים גם כמראי מקום וגם כמטאפורה.

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/2340018/

    'שניים אוחזין ועקידה תצחק' - מתוך התערוכה "כן, לא, שחור, לבן' - נורית צדרבוים 1990

     



    בשנת 1994 קבעתי שעבודות אלה סיימו את תפקידן, והעברתי אותן בתהליך של טרנספורמציה ממצב של גוף של  כ- 20 עבודות קיר גדולות מימדים,  למצב צבירה אחר – תוכן גרוס בתוך בקבוקים. במילים אחרות, גרסתי את רוב העבודות ויצרתי מהן מיצב.

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/2341190/

    מתוך המיצב 'תחילת נעילה' - 1994 - נורית צדרבוים ( הציורים כחומר גרוס בתוך בקבוקים)

     


    אחת העבודות שניצלה מגזרת הגריסה היא העבודה שלה קראתי "הפסלים של תרח והפסלים שלי בסעודה האחרונה"

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/2340024/

    "הפסלים של תרח והפסלים שלי בסעודה האחרונה" - מתוך התערוכה "כן, לא, שחור, לבן" - נורית צדרבוים 1990

     


    במהלך תקופת הגריסה כל ציור נתלה על הקיר, ולאחר שהתבוננתי בו ארוכות החלטתי מה יהיה גורלו. תמונה זאת הוסרה מהקיר, וביומני אני כותבת שהחלטתי להשאיר אותה ולא לגרוס, מה שאכן כך היה. אז עוד לא ידעתי למה אני חותרת, לא היה ברור לי מדוע השארתי דווקא את הציור הזה, אך זה היה כמעט הציור היחיד שלבי לא מלאני להעביר אותו להיות תוכן גרוס אנונימי בתוך בקבוק.


    גילגלתי את הציור (215 X130 ס"מ) והנחתי אותו בסטודיו שלי במקום שלו אני קוראת 'ארכיון העבודות הישנות" ( הישנות והישנות).


    מי הם הפסלים של תרח? מה הם עושים עם הפסלים שלי? ומהי הסעודה האחרונה?


    מדרש אגדה מספר שתרח, אבי אברהם, היה בעל בית ממכר לפסלים. פסלים ששימשו את בני האדם שם לעבודת האלילים שלהם. במילים אחרות תרח סיפק לאנשים את "תשמישי הקדושה" שלהם – מכר להם את אלוהיהם. באחד הבקרים ביקש תרח לצאת לענייני השוק וביקש מבנו אברהם לשמור על הפסלים בבית הממכר. ועוד הוסיף ואמר – הורה  לו, שבשעת הצהריים יגיש לכל הפסלים צלחות וייחלק להם אוכל במלוא הצלחת מה שנקרא "מנחה לאלוהים" שהרי יש להאכיל את האלילים על מנת שיגמלו לבני האדם טובה תחת טובה. כאשר יצא תרח מבית המכר והתרחק. לקח אברהם חומרי משחית ניתץ ושיבר את כל הפסלים למן הגדול שבהם ועד הקטן. כאשר חזר אביו תרח מעיסוקיו נדהם מההרס והחורבן ושאל את אברהם "מה קרא"? "מי שבר את הפסלים"? אברהם סיפר לאביו שבשעה שהגיש להם את מנחתם, התנפל הפסל הגדול ביותר על האוכל, אסר על הפסלים לאכול, הכה אותם, שבר אותם לרסיסים ולקח לעצמו את הארוחה כולה" לשמע דברים אלה התכעס תרח על אברהם ושאלו בחמת זעם "האם פסלים יכולים להכות זה את זה?" על כך ענה לו אברהם בשאלה "האם פסלים יכולים לאכול"? שהרי והרי בשאלת חכם כבר טמונה מחציתה של התשובה.


    מדרש אגדה זה בעצם בא ללמדנו על אברהם שהעביר את העולם מפאגאניזם ועבודת אלילים לאמונה מונותאיסטית – האמונה באל אחד. מעבר שבו האדם עבר שלב של התבגרות והכרה במימד נוסף, מעבר מהחומר אל הרוח.


    אמונה זו כאמור גררה אחריה גם את האיסור המפורש "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". לא אכנס כאן לדיון המעמיק שהתפשט על פני כל מרחבי ההיסטוריה. רבנים, חוקרים, אמנים ואנשי דעת אחרים עסקו ועוסקים בנושא זה ומנסים לפרש פסוק זה בדרכים שונות. למן הקיצוניים שבהם שאוסרים על כל עבודת אמנות ועד לאלה האוחזים באמנות ובאמונה כאחד.


    בעבודתי שלי כאם- אשה על כל מטלותיה, כאמנית וכמי שנאמנה למקורותיה שהם התרבות והמסורות שאנו צאצאיה ותוצריה (ואינני מדברת כאן על דת במובן הקשה של המילה דת- כחוק), אני עוסקת ביצירה שבעיני כמוה כבריאה, יוצרת ולא אחת אמנותי היא היא אמונתי כאשר חלק גדול מהתכנים שאובים מגירסות דינקותי. ובכן, אברהם ניתץ פסלים, ואילו אני, כל חומר הוא בידי היוצר, ובעבר אף יצרתי פסלים. בשנות 1987 עסקתי בנושא  זה, כאשר דרך אופני היצירה השונים ודרך תוצרי היצירה חקרתי, התמודדתי, והתעמתי עם הנושא שאחר כך גם הוצג בתערוכה שלה קראתי 'פסל וקול תמונע'. ולא רק שפסלתי אלא שגם ציירתי, ולא אחת הפסלים שפוסלו בחומר, היו המודלים לציור. יצא שאלה אומרים "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" ואני עושה זו גם זו, כן עושה גם פסל וגם תמונה וכמובן שאינני רואה בזה כל פסול.


     

    http://cafe.themarker.com/image/2340033/

    "הפסלים שלי והתרפים של רחל - כן ולא" - מתוך "כן, לא, שחור, לבן" - נורית צדרבוים 1990 (עבודה שלא נגרסה)

     


    בעבודה שבה אני עוסקת  – "הפסלים של תרח והפסלים שלי בסעודה האחרונה"– אני מרמזת לא רק לאותו ספור מדרש אגדה שמספר על סעודתם האחרונה של הפסלים של תרח, סעודה שלא התקיימה, אלא גם לאותה 'סעודה אחרונה' מפורסמת ששייכת לעולם הנצרות. ובכך אני מדגישה ומחזקת את המשמעות של ציור זה בהקשר לעיסוק בדתות, ואמונות ואף מרמזת למימד הקיצוני הפנטי שמצוי בדתות באשר הן.


    הסעודה האחרונה היא אירוע בחייו של ישו המתואר בספרי הבשורה (האוונגליונים) של הברית החדשה. זהו אחד האירועים המרכזיים המיוחסים לחייו של ישו, ואירוע מכונן בנצרות, ששימש השראה לטקסים נוצריים, לרעיונות תאולוגיים, לאגדות עממיות וליצירות אמנות.


    "הסעודה האחרונה" נקראת כך, כיוון שעל-פי הברית החדשה, זוהי הפעם האחרונה שבה סעד ישו עם תלמידיו ("השליחים") לפני שנשפט בפני הסנהדרין ונצלב בידי הנציבים הרומיים.


    באופן זה אני מקשרת שוב בין אמנות לאמונה שהרי סיפור הסעודה האחרונה גם מהדהד לעבודתו המונומנטלית של ליאונרדו דה וינצ'י ושל ציירים רבים אחרים.

     

    מאחר וכאן אני עוסקים בסוגיות שונות שנוגעות לנאמנות למקור (כולל שאלת שימור המקור) הרי שהנגיעה כאן בסעודה האחרונה יש לה גם השלכות לעניין שימור מקורות שהרי ידוע שלאורך ההיסטוריה בכמה מאות שנים נאבקים בדרכים שונות לשמר ולשמור על ציורו של ליאונרדו שסובל הן מפגעי הזמן והם מפגעי הטבע. בשנת 1978 החל מבצע שימור לתמונה שנעזר בפסגת הטכנולוגיה של שימור יצירות אמנות אשר שקדה לחשוף את היצירה המקורית ששכנה מתחת לשכבות השונות של משחזריה השונים לאורך ההיסטוריה.


    אם כך, זה הציור וזה שמו ואלה כרוכים בעבודה זו זה בזה ומפרים זה את זה. זאת אני מציינת משום שלא תמיד שם העבודה של הציור הוא חשוב, ולא אחת ציירים מבקרים (ובכללם אף אני) לתת לעבודה שם שנקרא "ללא שם". בעבודה זו המלל שהוא שם העבודה הוא חלק בלתי נפרד מתכניה הוויזואליים.


    כאמור וכפי שסיפרתי, עבודה זו עברה גלגולים שונים, והיא עצמה כבר צברה לעצמה היסטוריה פרטית משלה. עולה, היום בשנת 2011, ובהקשר של 'נאמנות למקור', שהיא לא רק עוסקת במקורות כלשהם שקשורים להיסטוריה-עם-תרבות-מסורות אלא שהיא עצמה מתנהלת (או מנוהלת) כמקור שמתרחק ו/או מתקרב אל עצמו. מקור שנשמר, התחדש, והשתנה לאורך זמן.


    ובכן, הכיצד?


    כאמור, בשנת 1990 היא הייתה חלק מגוף עבודות גדול בתערוכת היחיד 'כן, לא, שחור, לבן' – כאשר שם התערוכה כבר מסביר מעצמו שיש כאן שאלות שמהלכות בין הקצוות. ב – 1994 היא שרדה את פרויקט הגריסה ונשארה מיותמת מכל חברותיה, כאשר אלה כולן מכונסות בתוך בקבוקים למשמרת, גרוסות, ארוזות, וחקוקות לעולם באנונימיות שלהן. ורק היא על כל פסליה שלא נפסלו, נשארה כמו הנגטיב של עצמה, בשחור לבן, מחכה אולי ליום בו תפציע להיות משהו אחר. משהו שישמר את מה שהיה, יתבסס עליו ואולי יתפתח להיות משהו אחר וחדש שנושא עמו בתוכו את עברו ומהדהד אולי גם אל עבר עתידו.


    וכך ב - 2011  הוצא לי להשתתף בתערוכה שהנושא שלה היה 'מחאה'. הטריגר אמנם היה המחאה החברתית שהתפרצה לתוך קיץ מהביל במרכזי הערים השונות. אך התערוכה פתחה פתח לעסוק בכל סוג של מחאה, בהתאם לבחירת האמן. הפסלים של תרח ושלי, שעדיין מכלים את זמנם בסעודתם הדמיונית, נמצאו בעיני מתאימים להיות סוג של מחאה. אותה מחאה שעוסקת בשאלות של אמנות- אמונה -חיים. ואין כוונתי לדיון המפורסם שהזכרתי קודם לכן "לא תעשה לך" – אלא בכלל ובגדול אמנות- חיים, כאשר האמנות היא זו שבה אני משתמשת כקרדום לחפור בה ולשאול שאלות שנוגעות לאמנות כפעולה וכתוצר.


    אבל, "הפסלים של תרח..." מודל 1990 כבר לא התאימו בעיני למה שאני רוצה להציג כציור בשנת 2011. עתה אני מתבוננת בעבודה זו ורואה את צבעי השחור והלבן כסוג של נגטיב, כלומר העבודה טרום פיתוחה. עבודה בוסרית משהו, עבודה שמציגה רק את הקצוות. הגיע הזמן, ועברו מספיק שנים, בשביל שאוכל לומר משהו גם על מה שביניהם. כלומר על הצבעים הנוספים שנכנסו לדיון, על הצבעים הנוספים שמתארים את נקודות המבט האחרות שנוספו אלי והתפתחו אצלי עם השנים.


    פרשתי באון ובגאון את כל ה- 215 ס"מ על הקיר. צילמתי בפעם האחרונה את "הפסלים של..."  השחור והלבן. הבנתי שוב מדוע אז, חסכתי מהם את גליוטינת המגרסה. הם היו צריכים להישאר, אמרתי לעצמי, והבנתי שאכן כן. ונרתמתי לעבודה. כן, עדיין מתמודדת רעיונית עם המקורות השונים שאותם תיארתי למעלה, וגם עם המקור הפיזי שזו העבודה עצמה, הציור, כתוצר, כאובייקט.


    מה לכסות? כמה לכסות? מה להסתיר? מה להשאיר? איזה קו הולך ונעלם ואני מצטערת עליו, אבל ידי והמכחול הם אלה שמובילים אותי ואני אחריהם בדעת ובבלי דעת, רצה ומשיגה את הקצב הפנימי שמושך לצבעים, לטקסטורות, לחומרים, להסתר ולהעלמה. השחור הולך ונעלם, ומתוך העבודה בוקע אור לבן וצח, ולידו גם הצהוב. הפסלים מקבלים צבע של חימר ופסלים כפי שהם באמת היו. והבעות פניהם מספרים את סיפורו של אברהם, ואולי גם סיפורו של ישו, ואת סיפור כל מלחמות בני החושך בבני האור, כשאינך יודע כבר מי הם בני האור ומי הם בני החושך. ואני נזכרת בדבריו של איינשטיין שאמר "שכל עוד יהיו בני אדם יהיו מלחמות" – והפסלים רבים ומכים זה את זה, רבים לכאורה בסך הכול על אוכל.......

     

    להלן שלוש עבודות שמציגות שלבים מתוך  תהליך הכיסוי- שימור- שיחזור- שינוי

     

    http://cafe.themarker.com/image/2446214/
      

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/2446215/
      

     

    http://cafe.themarker.com/image/2446218/
      

     

    על מנת לראות את כל התהליך ניתן לצפות בסרט המצורף למעלה


    בתקופה שבה גרסתי עבודות, גרסתי לא רק את אלה מ 'כן, לא, שחור, לבן', היו גם כמה עבודות צבע שהשתרבבו אל טקסי הגריסה, כאלה שנוצרו באותה תקופה, ואשר נמצאו בעיני ראויים ומתאימים להיות בשלב הבא ( אתם תאמרו אולי שלב הכלייה והחורבן. אני לגירסתי אומרת שלב מתקדם יותר). תהליך הגריסה היה מורכב וכמעט טקסי. תחילה הייתי תולה את העבודה על הקיר הגדול. מתבוננת בה, מצלמת בסטילס ובווידאו. יושבת מולה בוהה ותוהה מעין טקס פרידה. לאחר מכן הייתי חותכת אותה לרצועות רצועות באמצעות סכין חיתוך. לפני שהרצועות עברו לגריסה, הייתי מעצבת את הרצועות בדרכים שונות, לפעמים מורידה חלקים מסוימים ושומרת אותם. רוצה לומר, שגם לאחר שנקבע דין הגריסה, תמיד היו ונשארו כמה רצועות וחלקים נבחרים מתוך העבודות שאותם בחרתי לשמור.

     

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/2341154/
     

    תיעוד מתוך תהליך הגריסה


    כאן ברצוני להעיר הערת ביניים. ייתכן שיש אנשים, ויהיו כאלה והיו כאלה, שיראו בכל מעשה הגריסה תהליך אכזרי וסאדיסטי משהו. ברצוני להזכיר להם שמדובר כאן בחפץ ולא באדם. וכמו שהפסלים של תרח לא היו יכולים לאכול כך גם היצירות האלה אין בהם נפש. מבחינתי ליצור אותם מנייר, לצבע לאובייקט, או ליצור מהם דבר אחר זה היינו הך. תהליכי היצירה הם הקובעים בעיני, ולא אמשיך לעסוק בסוגיה זו כאן, משום שעסקתי בה רבות ברשימותיי האחרות, ובוודאי עוד אעסוק בזה. לא כאן המקום, למעט ההערה הקטנה שהשארתי כאן.


    ובכן, נשארו לי רצועות.


    רצועות אלה שימשו אותי לפרויקט אחר, שהתחלתי לעסוק בו אז (1994) ועדיין אני חוזרת אליו מעת לעת. הפרויקט נקרא "כליאה וקליעות". בפרויקט זה אני כולאת עבודה בתוך עבודה תוך כדי עבודת קליעה.  אני משלבת בתוך היצירות שלי בפעולת שתי וערב וקולעת בתוכן עבודות אחרות. כך הן משתלבות ומשתרגות אלה באלה. נשמרות זו בתוך זו, נכרכות זו בתוך זו, מפרות זו את זו, ומעשירות זו את זו. מספרות זו לזו כל אחת את הסיפור שלה והופכות את שלל הסיפורים לסיפור אחד שלם וגדול שאין בו מוקדם ומאוחר, אין בו זמנים ואין לו היררכיה, לבד מן ההיררכיה שנוצרה בו בתוכו עצמו.

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/2351321/
     

     

     

     

    וזה מה שקרה גם לעבודתי זו "הפסלים של....וכו'" היא אוספת בתוכה ואליה רצועות מתוך עבודות ישנות, עבודות שחלק גדול מהן נגרס ונשמר בצורה אחרת, וחלק מהם נשמר וננצר בתוך עבודה אחרת עבודה שהפכה להיות זו שאוספת אליה ובתוכה את מה שנשאר, את מה שנשמר.

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/2363285/


    זו הנאמנות, בעיני למקור. ההתייחסות אליו, העשייה בתוכו, הדיון בו ובחומריו, הוויכוח וההסכמה, השימור, השחזור, השינוי ההתפתחות. הנאמנות למקור כאן מבחינתי הפך להיות רב משמעי על כל היבטיו; בתוכן, בחומר, ואפילו בחזרתי שוב באופן כל כך חגיגי (בעבורי) אל זרועות 'החג של החגים' כשאני נושאת בתוך עבודתי בשורה שמהדהדת ומתכתבת גם עם היהדות, גם עם האיסלם (שהרי גם אצלם נאסר על פסל וכל תמונה) וגם עם הנצרות – בבחינת איש באמונתו ובאומנותו יחייה.

     

     

    לראות חומרים נוספים בהקשר זה ניתן לצפות בגלרית תמונות - לחץ כאן

    רשימה ותמונות בנושא 'פסל וכל תמונה' - באתרי לחץ כאן

     

    כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (47)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/12/11 12:43:
      כן שלוימה אתה צודק. צריך להיות אומן בשביל להיות אומן... ומישהו הבטיח למישהו גן של ורדים?????
        7/12/11 02:47:
      זה המון עבודה להיות אומן... חשבתי שזה הרבה יותר קל. זה לא בשבילי , אני עצלן. נהג רכבות זו עבודה קלה בשבילי. אני רוצה ללחוץ על הצופר כל היום.- הרבה יותר קל...
        6/12/11 16:51:
      שולה תודה לך. שמחתי שמצאת בזה עניין.
        6/12/11 06:47:
      המחשבה והתהליך שאת מתארת כה יפה-מרתקים. הרבה הצלחה בתערוכה
        6/12/11 00:16:
      תודה לכל המככבים. מסתבר שכוכבים יש לא רק בהוליווד ולא רק בשמיים. תודה.
        6/12/11 00:15:
      רפי היקר, תודה ותודה.
        5/12/11 22:09:
      עבודות מקסימות ונהדרות
        5/12/11 00:01:
      שולה יקרה. שמחה שהכותרת דברה אלייך. הדבר המשמח ביותר בכתיבת חומרים אישיים, שהם הופכים להיות בבחינת פה גם לאחרים. תודה שולה.
        4/12/11 22:06:
      רחל, (לבתי הגדולה דווקא קוראים רחל). שמעתי את הכאב שעלה מקריאתך בעניין גריסת הציורים. ובכן דובר על זה רבות ועוד ידובר. נדמה שגם אם אני יכולה לומר למה, כנראה שיש דברים שעדיין אינני יודעת. אם מעניין אותך יותר לעומק בעניין הגריסה, את מוזמנת להיכנס לרשימות שציינתי במאמר. שמחת לדעת ולשמוע שאהבת את ציוריי, שהם מרתקים אותך, וכמו שכבר אמרתי, מה צריך אומן יותר מזה? שמחה שאהבת. שמחה שאת נהנית לבקר בבלוג שלי ותודה על מילותייך החמות והטובות.
        4/12/11 21:57:
      יהודית יקרה. פתאום הבנתי מתיאורך ותגובתך שאפשר גם להפיק כאן חוויה חושית. תודה מאד על דברייך אלה, כולל הרובד הרגשי שזיהית ( ועל מנת לזהות כזה, צריך גם שיהיה כזה - ומסתבר שיש ).
        4/12/11 21:55:
      תודה אנטון על דבריך. תמיד משמח אותי לדעת שאתה מוצא עניין בחומרים שאני מפרסמת. הרי זו משאת נפשו של זה שמעיז לפרסם ו"להפקיר" את חומריו ברשות הרבים. אז שוב תודה.
        4/12/11 21:32:

      לא מבינה למה את גורסת. זה מעבר לסדיסטי. את משמידה כאלה ציורים מושקעים, ששמת בהם את נשמתך, והשקעת עליהם לילות כימים ובסוף את הורסת את זה, והופכת את הכל לגריסה. פשוט חבל.

       

      העבודות שלך מדהימות, עמוקות עם תוכן ואני יכולה להביט בכל ציור יותר משעה.

       

      בלי עין הרע את כשרונית ומבורכת. אלוהים אוהב אותך.

       

      נהנית לצפות בבלוג שלך.

      תודה לפוסט עשיר בצלילים,בתכנים ובאהבה שופעת
        4/12/11 14:33:
      פילוסופיה - מתברך וגם מברך.
        4/12/11 13:59:
      כשיש מהות אמתית מאצילה ורוחנית הכל מתקבל בברכה
        4/12/11 12:27:
      אכן, נאמנה למקור וגם מתווכחת איתו. גם אני ככה, נורית.
        4/12/11 11:55:
      תודה על פוסט נפלא מעניין ומאתגר...
        4/12/11 11:08:

      דודי היקר,

      על תגובה כל כך מושקעת אי אפשר להשאר בלא מענה מושקע גם כן. ובמיוחד לאור ההערה בסוף דבריך שאף העלתה חיוך וצחוק על פני.

      וכמו שאומרים על ראשון ראשון ואחרון אחרון ( כמו שחז"ל נהגו לומר).

      "שניים אוחזין ועקידה תצחק" - מעניין מאד שזה לקח אותך ליוסף ואחיו. מעניין ואפילו טוב ותורם. כידוע לך, כל טקסט/יצירה מרגע שיצא מידיו של יוצרו הוא פתוח לכל פרשנות. כוחו וגדולתו הוא בזה שאפשר לראות בו משהו אוניברסלי בעל מסרים רבים. אני כמובן עשיתי כאן חיבור בין משפט ידוע מתוך ויכוח מהגמרא "שניים אוחזין" ומעקידת יצחק יצרתי עקדה תצחק. כאשר הציור נובע מתוך סיפור אישי שלי (והציור צוייר ב - 1990). קוראים לזה 'עיבוי' - שהמון מחשבות ורעיונות מתכנסים ומתגבשים ליחידה אחת שמכילה את כולם. הפרשנות שאתה הבאת רק מרחיבה עוד את המשמעויות של הציור, מעמיקה אותו ונותנת לו מימדים נוספים. מה אגיד לך? חלומו של כל ציור וכל צייר. לו היה זמן ומקום הייתי מנסה להבין ולנתח, מה וכיצד יוסף וכל הסיפור סביבו תורמים עוד למשמעות של הציור. אבל די אם אמרתי מה שאמרתי כאן.

      גם האופן שבו התייחסת לכל עניין הגריסה הוא מעניין מאד, והוא בהחלט מביא עוד צד בכל הספור הזה - המורכב והרב משמעי, אשר אל חלק ממנו התכוונתי, וידעתי ואני מניחה שחלקים רבים מתוך העשייה הזאת נובעים מדחפים פסיכולוגיים תת הכרתיים. שאלת כאן שאלות מעניינות מאד, הן עדיין מעסיקות אותי וכנראה גם ימשיכו. להרבה מן הדברים אין לי תשובות, אך רואה את עיקר העניין בתהליכים, בהימצאות בתוך תהליכי יצירה, בתובנות המקומיות ובהשלכות שלהם - והתהליך ממשיך, מתהווה, מתשנה, מתפתח, נסוג, וחזור חלילה.

      תודה לך על ההתייחסות הרצינית כל כך והמעמיקה.

      אני מקווה שלא הרסתי לך את כל השבת ( שהרי התחלת לקרוא את הפוסט בצהריים וסיימתי בערב..........) חיוך

        4/12/11 10:57:
      תודה שאולי.
        4/12/11 10:57:
      פרח יקרה, תודה על דברייך. את מוזמנת תמיד ותגובתך משמחת.
        4/12/11 09:29:

      תיזכורת נא לרשום ב-''

      יונהלחצוני לפרטים! יונה

      ''
        4/12/11 00:32:
      תודה על השיתוף בכל התהליכים .. פוסט יפה ומושקע .. עוד אשוב לעיין בו שנית .
        4/12/11 00:22:
      הוספת תגובהנורית שלום. ראשית אתייחס לציור "'שניים אוחזין ועקידה תצחק'" מהתבוננות בציור, אני הלכתי יותר לכוון יוסף ואחיו והבור אליו יוסף נזרק כולל מלבושו. לגבי גריסת הציורים:לאחר ההחלטה להעביר את הציור לממד אחר כדי ליצור אולי שני סוגי זיכרון מנוגדים, האחד: נצחיות כדוגמת ציוריו של לאונרדו דה וינצ'י והשנייה : מוות ,להמחיש שציור אינו נצחי ושיש לו התחלה, אמצע, וסוף ואולי חיות מתחדשת... נורית.שמרת את שהאיריות בתוך בבקבוקים למזכרת...לא לפני שצילמת... הפעולה העלתה תהיות... ואת נתת הסבר רציונאלי לפי הציתות שלך: "ברצוני להזכיר להם שמדובר כאן בחפץ ולא באדם. אם אינני טועה, בנצרות שורפים את הגוף האדם לאחר המוות ומכנסים את האפר לתוך בקבוק למזכרת או לפיזורו . רואה אני שיש קשר בין המנהג הדתי לגבי בני אדם שהלכו לעולמם לעד, לבין יצריותך שנגרסו לדעתי, התייחסות שלך לחפץ שווה לאדם . לפני שגרסת נפרדת מהם בהתבוננות אחרונה כך אמרת. שמרת אחד למזכרת?,האם יש בך חרטה על הצעד האל חזור?... האם לציוריך שהוצגו ברבים והפכו לנחלת רבים אינם יכלו לומר לך לא!!! "נאמנה למקור – וגם מתווכחת אתו". בויכוח הזה את ניצחת... תודה לך על הפוסט (ארוך בשבילי, התחלתי בצהריים וסיימתי עכשיו).
        4/12/11 00:14:

      ג.ע.2 יקירתי. קוראת נאמנה של החומרים שלי וגם משקיענית. אני נהנית לקרוא את התובנות שלך. אהבתי את הפרשנות שלך על כך שהעבודה הזאת לא נגרסה. יפה. אהבתי את התובנה שלך שמתייחסת להתייחסות שלי לנושא התערוכה. אין ספק שאת קוראת לפני ולפנים. באשר לסתירה, זכותך כמובן לראות זאת כך. אני אינני חושבת שיש סתירות, גם לא זכור לי שכתבתי באיזה מקום שהיצירות מבקשות ממני... אבל, אני כמובן מכבדת את האופן שבו את רואה את הדברים. ובלי קשר, סתירות זה חלק מלהיות אדם, כך שאם יש סתירות מבחינתי זה בסדר, תפקידנו בעולם הזה זה להכיר את הסתירות שקיימות בנו ולדאוג לזה שהם יסתדרו זה עם זה.... ושוב תודה לך.

        4/12/11 00:09:
      שרי, תודה ותודה.
        4/12/11 00:09:
      אריה היקר. והנה אתה מכוון לדבריו של אריסטו שכבר ידע אז לומר שלציור יש ערך מרפא. תודה על דבריך. נעמו.
        4/12/11 00:07:
      רונית. תודה על המילים , על הכוכב (13) ורוצי לצייר. זוקפת לזכותי בשמחה, אשמח לראות תוצאות.
        3/12/11 22:45:
      מאמר יפה. אהבתי מאוד את התערוכה הזאת, והופתעתי לגלות שהתמונה הזאת לא נגרסה. לדעתי, זה בגלל שהפסלים עוד לא שבעו אז - לא שבעו מאוכל, לא שבעו מספיק נחת ולא שבעו מספיק סיפוק, ולכן הם נשארו. במהלך המאמר יש קצת סתירות באשר להאנשה של פסלים, כי מצד אחד את אומרת שהרי אי אפשר להאניש פסלים, ומן הצד השני את כותבת הרבה פעמים במאמרייך שהתמונות מבקשות ממך.... וכו' וכו'. כלומר, שלפעמים אנחנו רוצים להאיר משהו מצד אחד, ובו מציגים אותו גם מהצד השני, מבלי שנשים לכך לב (וזה קורה גם לי, לפעמים). בכל מקרה, אני אוהבת איך שאת יודעת לקחת את שם התערוכה ולהפליג איתו בתוך המרחבים הנשקפים מסירתך שלך. אני באמת חושבת שהנאמן למקור כאן הוא רב משמעי, גם למקור ממה שאת קוראת "מדרש אגדה" וגם כנאמן למקור של הציור עצמו מהתערוכה המקורית שלו, וגם, נאמן למקור כנאמן לך ולאמירותייך. אהבתי מאוד.
        3/12/11 22:13:
      תודה וכל הכבוד על מכלול מרתק של יצירה ובהצלחה :)
        3/12/11 21:49:
      דוקטור יש לך יכולת ריפוי לנפש ולחברה בעבודות שלך הייתי שמח שימצאו במעוני המרפא
        3/12/11 20:57:
      כוכב 13 בגימטריה זו אהבה. הולכת לצייר. בזכותך.
        3/12/11 20:56:
      זאב. אכן. תודה
        3/12/11 20:37:
      פוסט מרתק ,דרך עבודתך הנפלאה, סיפור והעשייה המושקעת ,תעוד התהליך ההיסטורי ,ממש כישרון ,תודה לך
        3/12/11 20:34:
      עוף החול... בהצלחה בתערוכה
        3/12/11 20:15:
      אבי(מדיה). נאמנה למקור, לא? תודה על דבריך. במחשבה נוספת צדקת. וואלה חתיכת רטרוספקטיבה. ותודה על העידוד. היה חשוב ( התלבטתי ארוכות עם לעשות זאת כאן וכך) אז שוב תודה.
        3/12/11 20:14:
      יהל. תודה. שמחה שאהבת
        3/12/11 20:14:
      רון. תודה ממש. זו מחמאה שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום. אז שוב תודה. אהבתי את הקשר שעשית לאמנות המאיה והבבלי. אספר לך כשכאשר התחלתי לפסל, מורי דאז, דורון בר אדון אמר שאני מזכירה לו את הפיסול הפרה קולומביאני. לידים גדעון אפרת כתב על התערוכה שיש בה מקורות אבוריגי'נים - כך שהקונוטציה שאתה הבאת מתחברת נפלא לאותן סימוכין. ואני כמובן מסכימה עם זאת מלכתחילה ובדיעבד. ושוב תודה
        3/12/11 20:04:

      חתיכת רסטרוספקטיבה הבאת כאן!
      התיעוד האישי חשוב ביותר בייחוד כאשר הוא פומבי.

      בהצלחה רבה!

        3/12/11 19:54:
      מרתק ,מרשים
        3/12/11 19:51:
      אין לי ספק שאת כישרון ענק. מזכיר לי את אומנות המאייה והבבלית, אותו אופק היסטורי המכוסה זהב ואגדה. תודה
        3/12/11 19:11:
      תודה אביבית יקרה.
        3/12/11 19:11:
      תודה לך נעמה. שמחה שאת מבקרת ואף אוהבת. גיליתי הערב שאנחנו חולקות חברות משותפת גם באנ"י - ברוכה הבאה.
        3/12/11 18:42:
      בהצלחה בתערוכה... נראה מרתק
        3/12/11 18:31:
      מאמר מעניין מאד והעבודות שלך מדברות ומרתקות. עוד אחזור לעיין בהן.
        3/12/11 18:02:
      מאשה תודה. אין יותר משמח מלדעת שמה שנוגע בך יכול איך שהוא לגעת גם באחרים. תודה.
        3/12/11 10:26:
      אין כמוך! קראתי והרגשתי את מה שעברת... העבודות, כמו גם התהליך - ריגשו אותי וגרמו לי לחשוב.
        2/12/11 14:56:
      זיוה היקרה, איזה יופי. הראשונה שנכנסת לבקר. תודה על הקריאה הנאמנה למקור, וגם למקורתייך שלך את. תודה בכלל שאת מתפנה לקריאה, וכמובן לדברייך שתורמים ומעצימים את מה שכבר נמצא כאן. הרבה תודה.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין