כשאני מתרתחת, אוי למי שיהיה לידי או בטלפון. צווחותיי פשוט קורעות את עור התוף, וטון הדיבור שלי הוא של מלכת אנגליה.לא למשרת שלה,אלא לעבד שחור לפני מלחמת האזרחים בארה"ב. זה פשוט בלתי ייאמן איך אני נדלקת כמו גפרור,ולא משנה על מה,איך אני מחממת את עצמי עוד ועוד,ככל שבן שיחי מנסה להרגיע אותי יותר.שתוק! אל תרגיע אותי! זה רק יותר מרתיח אותי!!

אני מרשה לעצמי להתנפל על אנשים, כאילו הם חייבים לי משהו. כאילו הם בשירות חינמי של הוד מלכותה,מלכת אנגליה (זאת אני...). לא רק שאני לא טורחת להתנצל על זה, לדעתי זו זכותי הטבעית להתרתח על כל אדם,בלי הבדל מעמד,גזע,דת או מין, ושלא יתנגד לזה. וגם שיפסיק להתווכח אתי על זה!

דוגמא קלאסית איך מתנהלת שיחה שלי לאור אין ספור ניתוקי אינטרנט בחודש האחרון, עם ספק השירות שלי, 012:

אני (בטון זועם,אך עדיין לא צעקה) – אני רוצה זיכוי מלא ומיידי לחשבון הבנק שלי של כל חודש נובמבר, כי כל שעה עגולה מתנתק לי האינטרנט.

המוקדנית (מנסה להגיד משהו,אך לא מצליחה להוציא הגה).

אני: ולפני שאת מתחילה עם השטויות שלך שזה לא באחריותך וזו לא המחלקה שלך,אז שימי לב טוב טוב –או שאני מקבלת זיכוי מיידי,או שתרשמי שאני מתנתקת מ-012 ועוברת לספק שירות אחר. נמאס לי!

המוקדנית (בסבלנות אין קץ) – מס. טלפון? מס זהות? מסץ כרטיס אשראי?

אני (בלי סבלנות,על גבול הצעקה): רוצה גם מס. נעליים??? הרי תקתקתי לכם את כל זה לפני שענית לי!

המוקדנית (עדיין בטון נעים וידידותי) –גבירתי, במה אוכל לעזור לך?

אני (בנביחות קצרות ותקיפות חוזרת על מה שאמרתי קודם, והפעם בטון תוקפני בהרבה).

המוקדנית: ניסית לנתק את הכבל של המודם מהחשמל?

אני (צעקות חדות, ושיקפצו לי השכנים!): נמאס לי כבר מהעצות הזולות שלכם! אתם זורקים אותי בין הכיסאות! הוט אומר שזה אשמתכם, אתם אומרים שזה אשמת הוט! נמאסתם! עלוקות! רק למצוץ את הכסף שלי אתם יודעים!

המוקדנית (ברמה התחלתית של התרגזות) –גבירתי,אני מבקשת ממך לא לצעוק עליי!

אני (צועקת עוד יותר) –את נותנת שירות! אם את לא מסוגלת לשמוע צעקות,תלכי למקצוע אחר!

המוקדנית (בולעת את העלבון): ניסית לנתק את הכבל של המודם מהחשמל?

אני (בצווחות בלתי נשלטות): איזה כבל? יש כאן 3 ! שניים שחורים ואחד לבן! מה לנתק, לעזאזל?!

המוקדנית (מנסה לדבר,אך קולה נבלע בצעקותיי ואני לא שומעת מה היא אומרת).

אני (מנסה בינתיים לתת לאצבעות שלי ללכת בעקבות החוט ולבדוק איזה מהם מגיע לשקע החשמל. לא מוצאת. מגבירה את צעקותיי לרמה של חדר לידה): לא מבינה איזה כבל לנתק! אף כבל לא מגיע לשקע! כולם מתחברים למחשב בערמה מבולגנת!

המוקדנית (על סף פיצוץ): אז תנתקי מהמודם עצמו.

אני (מנסה לנתק) –לא יוצא! זה לא יוצא! זה לא יוצא מהחור! זה המרובע? זה העגול? אף אחד לא מתנתק לי! (מגבירה צעקות לרמה של סירנה): די כבר,תעזבי אותי! אני לא טכנאית! אני אפילו לא גבר! לא יודעת להתעסק בדברים האלה! 

  המוקדנית (במהירות): אני מעלה את הוט על הקו, שהם יטפלו בך (נעלמת).

אני (הופכת חירשת מצלילי ההמתנה באוזן שלי. משליכה חפצים מכל הבא ליד בחדר. בועטת בקיר.צורחת – ההההההההההה!!!! ברמה של אונס בינוני).

נציג הוט: שלום גבירתי,במה אוכל לעזור?

אני : תמות! ככה תעזור לי הכי הרבה!

• *  כל הכתוב לעיל הוא אותנטי לחלוטין,אבוי לאותה בושה..
• *  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)