האם בית המשפט מכיר ברצון הילד באשר למשמורתו?
פסיקה נרחבת שיצאה מפי כבוד בית המשפט העליון הכירה ברצון הילד בכל הנוגע להעדפתו הורה אחד על משנהו, ומצאה כי בדיקת רצונו של הילד באשר למשמורת הרצויה לו היא דרך ראויה ולגיטימית בקביעת משמורתו של הקטין אצל מי מהוריו. יחד עם זאת, בתי המשפט נוטים להתחשב ברצון הילד מגיל 10-12 לערך, זאת משום שמגילאים אלו ואילך מתחילים להתפתח ההבנה של הילד, כושר ההבחנה וכושר השיפוט העצמי שלו, עד כדי יכולתו לגבש לעצמו רצון אמיתי פנימי משלו, בכל הנוגע להעדפתו הורה אחד על משנהו. בתי המשפט מייחסים חשיבות רבה ביותר להבעת רצון אמיתית - פנימית של הילד, שהינו בר הבנה ובעל כושר הבחנה וכושר שיפוט עצמי. לפיכך, בתי המשפט נוטים לייחס לרצונו של הילד, שהוא למעלה מגיל 10, משקל רב ולעיתים אף מכריע, בכל הנוגע לעניין מקום החזקתו. מנגד, בתי המשפט אינם נוטים לייחס כל משקל לרצון הילד, ככל שמדובר בילד שהינו מתחת לגיל 10, משום ש"בתקופת-הביניים", שבין גיל 6 לבין גיל 10-12 (המכונת: "תקופת הבתר-חזקה" או "תקופת הטרום-אבחנה"), החוק אינו נוטה לייחס כל משקל לרצון הילד, שכן התפיסה היא שבגילאים אלו נעדרים הילדים הבנה, כושר הבחנה וכושר שיפוט עצמי שראוי להתחשב בהם. וההנחה היא, כי הבעת רצון בגיל זה אינה מבטאת נאמנה את רצונו האמיתי של הילד ואין הוא אלא פרי לחץ והשפעה חיצוניים. יחד עם זאת, אין פירוש הדבר שבשום נסיבות שהן לא ייחס בית המשפט משקל לרצונם של הילדים, שהינם בני למטה מגיל 10. כחלק ממאמציו של בית המשפט לגלות את טובת-הילד, הוא יהיה מוכן לשמוע ילדים גם בגילאים אלה (6-10), אולם המשקל שהוא ייחס להבעת דעתם - יהיה מזערי ביותר. ישנה דיעה הסוברת, כי אם רצון הילד נוגד את טובתו, הרי שיש להעדיף את טובתו - גם אם היא עומדת בניגוד לרצונו. על-פי דיעה זו מצווה בית-המשפט לבחון, עד כמה רצון הילד זהה עם טובתו, משום שטובת-הילד היא השיקול המכריע בקביעת משמורתו. ואם נגלה בעליל כי טובת-הילד עומדת בניגוד לרצונו, הרי שיש לשאוף להחלטה שהיא לטובתו, משום שהילד לא תמיד מבין את מכלול השיקולים שפועלים לטובתו בטווח הארוך לגבי עתידו. אין באמור לעיל כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי.
אירית עמיר ציונית, עורכת דין ומגשרת משפחתית מוסמכת משרד עורכי דין וגישור דיני משפחה וירושה רחוב עין-הקורא 10, מגדל-היובל, קומה 9, ראשון-לציון טל' 037364206 פקס 037364207
|
