אם נשמיט את הקטע המיליטנטי מהאנלוגיה, דפני ליף היא הז'אן דארק של המהפכה החברתית. את ז'אן דארק הדריכו קולות מלמעלה, את דפני ליף הדריכו קולות מהמשרדים של "השמאל הלאומי", תנועה שמורכבת מאנשים שבדומה לכת האיימיש וחידושים טכנולוגיים, החליטו שכל דבר שקרה במזרח התיכון אחרי הסכמי אוסלו הוא בחזקת לא קיים.

מהאזור בו היא גרה ומהיופי בו היא ניחנה, אני מניח שהגבר הראשון שהתקשר לדפני דארק אחרי שהוא שכב איתה, במקום לסמס "ערה?" שבוע אחר כך, היה איזה מישהו מהשמאל הלאומי, שזיהה מכרה זהב עתידי במרירות הרווקה התל אביבית הטיפוסית, שבנוסף לכל צרות היומיום איזה מתקלח-בדאודורנט (צרפתי) קנה את הדירה שבה היא גרה, כך שהיא צריכה לארוז את המיטלטלין ולהתחיל את תהליך המתיש ומייבש הביציות של חיפוש דירה אלטרנטיבית.

כך נולדה המהפכה הגדולה של הבורים. עשרות/מאות (תלוי בכלי התקשורתי לו בחרת להאמין) אלפי אנשים צועדים אל עבר הכיכר הנבחרת, רובם המוחלט לא מסוגל לנסח 12 מילים על מדיניות הריבית של הנגיד (אני מניח שמעל למחציתם לא יודעים בכלל מיהו הנגיד), אבל עבור ליטרת הבשר שלהם, דהיינו אותו צדק חברתי, שעבורם מציין שעשירים ירוויחו פחות והם ירוויחו יותר ("בדיוק" ההגדרה של צדק), הם מוכנים להמיר את בילוי סוף השבוע הקטן והעלוב שלהם בבירה מה- AM-PM והאזנה לזמר מהפכה כזה או אחר.       

המהפכה החברתית מתה על מזבח הטיפשות שלה עצמה. את הסיכוי הקטן שלה לעשות שינוי היא השליכה לפח כשמיהרה להעמיד את פרופ' טרכטנברג אל מול כיתת יורים במקום לחבק את המסקנות שלו ולהמשיך בכל הכוח כדי לפעול למימושם. ברכותיי, דפני דארק, ג'ינג'ית כונפה וזה שצועק "הם מפחדים", הייתם צוות בידור נהדר.