כש"קונטרול", ראש שירותי הביון הבריטיים, יושב אל מול נאמנו ג'ים בוי הוא זז באי נחת. מדבר בכבדות. העורבים כבר חגים מעל ראשו, מחכים לרגע בו המרגל הוותיק יודח מכיסאו כראש המנגנון החשאי. אלא שבטרם יעזוב ניצב "קונטרול" בפני משימה אחת אחרונה, מציאת החפרפרת שהסובייטים השתילו בתוך הארגון בראשו הוא עומד. בכך מתחיל מצוד אחר המרגל הסובייטי יקר הערך בעולם, מי שהתברג לליבה של קהיליית המודיעין המערבית.
זוהי התשתית העלילתית של הסרט "החפרפרת" (באנגלית Tinker Taylor Soldier Spy ) שעלה לאקרנים זה עתה בישראל. העלילה מתרחשת בשנות ה-70,שיאה של המלחמה הקרה. תקופה בה שירותי הביון העולמיים הנם גופים עלומים שמתווים רשת של שקרים ברחבי מזרח אירופה. בבירות העולם המערבי מכונות ההצפנה עובדות שעות נוספות לצד טלפונים אדומים. מלחמה חשאית מתרחשת בין שני הקטבים, מלחמה של כפל משמעות וכפל נאמנות. זהו עשור אפרפר שבין שנות ה-60 העליזות לשנות ה-80 המתקמבקות.
אך זהו גם עידן בעל נופח רומנטי. אפילו אני, שלא זכיתי לראות את אותן השנים, נוטה להתרפק על ימי המלחמה הקרה. פרק זמן קסום בו מרגלים מערביים היו חומקים באישון לילה מבעד לגבול כדי לגייס עריקים סובייטים בערים כמו בודפשט או פראג. דיפלומטים רוסים היו מעבירים מעטפות צהבהבות לאנשי קשר בתחנות רכבת או "בתים בטוחים" באיסטנבול. סוכנים פשוטים, סוכנים חשאיים, סוכנים כפולים ושמות קוד כמו "מבצע כישוף", "חייכן" ו "איש-הפח".
אז איפה איפה הן הבחורות ההן....
דרמת הריגול ה"החפרפרת", שביים תומס אלפרדסון, מבוססת על ספר בעל אותו השם שכתב ג'ון לה קארה, האשף של ספרי הריגול מימי המלחמה הקרה. בניגוד לספריו של טום קלנסי, האשף של ספרי ה-CIA של שנות ה-90, העלילות של לה קארה הנן מעודנות ומאופקות. רב האומן הבריטי אינו זקוק למטוסי קרב או לטילים מונחי חום כדי לסחוף את הקורא בעלילה. הסוכנים החשאיים אותם ברא לה קארה בשנות ה-60 מהודקים יותר, מעונבים יותר ובעיקר מתוחכמים יותר מעמיתיהם מלנגלי וירג'יניה, מקום מושבה של מפקדת סוכנות הביון האמריקאית.
נדמה כי ההבדל שבין לה קארה לבין טום קלאנסי מייצג את השוני באופן בו אנו תופסים את המרגלים האמריקאים לעומת הבריטים. הסוכן החשאי הטיפוסי של ה CIA הנו מומחה באומניות החבלה, הדימניט והלחימה. גבר מסוקס שמזנק מגג לגג ברחובות טריפולי בעודו חומק מקליעי האויב. האקר מחשבים שקופץ ממסוקים לסיפונן של ספינות בלב ים. ברוס וויליס פוגש את מאט דיימון פינת אלק בולדויין של שנות ה-80. אם תרצו, ג'ייסון בורן מטרילוגיית "זהות אבודה".
לא כזה הוא הסוכן הבריטי. עזבו את דמותו של ג'יימס בונד בצד, במידה רבה זהו סוכן בריטי שיועד לקהל האמריקאי. לבוש בחליפת ערב, הסוכן החשאי האנגלי הנו עדין, מחושב ואלגנטי. מוחו הוא נשקו. זהו שחקן שח, לא שחקן פוטבול. הוא יכול לפוצץ את המבנה, אך הוא מעדיף להיכנס אליו ולצלם את המסמכים הדרושים. קארי גרנט פוגש את קולין פירת' פינת רוג'ר מור בימיו הראשונים.
בשנים האחרונות, הקולנוע הפגיש אותנו בעיקר עם הסוכן האמריקאי. מותחני הריגול של ימינו הינם, על פי רוב, סרטי אקשן עתירי תקציב בכיכובם של גברים אמריקאיים שמתרוצצים בין מעוזי הטרור של הג'יהד העולמי בעיראק וסעודיה. הסוכן הבריטי נעלם מן המרקע. מה שמעלה את השאלה, מה פתאום הוא שב אלינו?
מה פתאום המרגל של הוד מלכותה חזר מן הכפור?
ייתכן כי שובו של איש ה-MI6 הוא תולדה של המלחמה הקרה החדשה. תכנית הגרעין האיראנית החזירה לאופנה מילים שכמעט נעלמו מן השיח הפופולארי. מילים כמו מרוץ חימוש, מאזן אימים, השמדה הדדית ויכולת התקפה שנייה. מדי כמה ימים אנו מדווחים על פיצוצים מסתוריים ליד טהראן, חיסול של גנרלים בעזרת זריקות קטלניות והתנקשויות במדעני גרעין ברחבי אירופה. זוהי מלחמה חשאית שדורשת סוכן חשאי. ורק הבריטי הוא חשאי. האמריקאי פשוט היה עושה יותר מדי רעש.
The boys are back in town
אך תחייתה של המלחמה הקרה איננה מבשרת רק את שובו של הסוכן החשאי הבריטי, היא מהווה גם את תחייתו של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. שנות ה-90 היו שבע השנים הרעות של מערך הביון הישראלי. איש המוסד הפך לעילג, אחד ששוכח דרכונים מזויפים בתאי טלפון ונתפס עירום בדירות בשוויצריה. נציגו של גוף ביון בעל שם עולמי שהלך והפך לחובבן גמלוני.
שנות ה-2000 הן שבע השנים הטובות של המוסד. תכנית הגרעין האיראנית סיפקה את המניע ואת המוטיבציה להתנעה מחדש של גוף הביון הישראלי. לפתע, אנשי המוסד שוב חשים את רוח הנעורים והנועזות. על פי הדיווחים, שאת חלקם אני מטיל בספק, המוסד עומד מאחורי פעולות בדמשק, סודאן ואיספהן. זרועה הארוכה של ישראל שבה לימי תהילתה. תם השרב הגדול.
מי שמייצג את המוסד החדש יותר מכל הוא מאיר דגן. מכאן הכבוד הגדול שרוחשים לו הכול. עיתונאים, פוליטיקאים ואפילו חברי הקרובים. ראש המוסד לשעבר הוא התגלמותו של הסוכן החשאי הישראלי החדש. הליכתו שקולה ומדודה. הוא אינו צולע אלא לוקח את זמנו. בניגוד לג'ייסון בורן האמריקאי, דגן הוא איש של מחשבה, מי שהחליף את אגרוף הפלדה הישראלי בקריצה שובבה. איש של צללים ולא מרעומים.
מאפייני אישיותו, התנהלותו ואף הליכתו מלמדות כי דגן נטש את המודל האמריקאי ואימץ את זה הבריטי. ה MI6 עלה ארצה. ייתכן וזו הסיבה שדגן כה מתנגד להפצצת מתקני הגרעין באיראן. זה נוגד את כל תפיסת עולמו לפיה כוחה של ישראל טמון בידה הנעלמת. ההרתעה הישראלית איננה נובעת רק מכמות כוחות השריון העומדים לרשותה אלא מיכולתה להגיע לכל אדם, בכל זמן ובכל מקום בעולם. גם בלב ליבו של העולם הערבי.
מעצם היותו סוכן חשאי, דגן מבין את חשיבותה של ההכחשה, של היכולת שלא להגיב על כתבות ברשת Sky שמייחסות למוסד פעולות ברחבי תבל. הוא מאמין כי המושג "על פי מקורות זרים" הוא עוצמתי. ראש המוסד לשעבר הוא איש של מדיניות העמימות ולא מדיניות הפטפטנות של שר הביטחון לה הוא בז.
לפיכך, עלינו לייחס משמעות רבה עוד יותר לפעולותיו של דגן בעת האחרונה. לפתע, דגן נטש את מדיניות העמימות. בחודשים האחרונים, המרגל מספר אחת מפרסם שוב ושוב את משנתו בכל הקשור לפצצה האיראנית. פעם בכנס אקדמי, פעם בראיון עיתונאי ובשבוע שעבר בתכנית "עובדה" של אילנה דיין, מתכניות הטלוויזיה הנצפות ביותר בישראל. בסוגיית הגרעין, ראש המוסד לשעבר יצא מן הצללים והכריז על מלחמה גלויה.
מדבריו עולה כי היא מאמין שבעל הבית השתגע, כי ביבי עומד להכריז על מכירת חיסול ישראלית טיפוסית. אלא שראש ממשלה איננו בסטיונר ברחוב קינג ג'ורג'. מכירת חיסול שלו מסוכנת בהרבה. המרגל הבכיר אינו מסתפק בלהזהיר את הציבור הישראלי אלא הוא מציג לו חזיון אפוקליפטי. התגובה האיראנית לא תסתיים בכמה טילים תמימים בסגנון מלחמת המפרץ. לא נעלה לצפות במופע הזיקוקים על גגות תל אביב. להיפך, נשב כולנו רועדים במקלטים במסגרתה של "מלחמה אזורית כוללת".
אם התנהגותו הנוכחית של דגן נוגדת את כל הווייתו, אולי כדאי שנקדיש לה תשומת לב נוספת. גם אם בסוף יתברר שהוא עוד ביטחוניסט שהפך לפוליטיקאי או אפילו...חפרפרת?
אילן מנור
באנגלית אני כאן- http://thetelavivpost.wordpress.com |