לפני כמעט שנה נתבקשתי להגיע לכיתה של בתי (אז בכיתה א') ולהעביר פעילות.

הגעתי.

העברתי.

הפעילות היתה על רגשות.

על כמה כיף להרגיש טוב.

על מה אנחנו יכולים לעשות כשאנחנו לא מרגישים טוב.

באחד האתמולים העברתי חצי שעה בבקר בפתח בית הספר.

פרויקט "סע לשלום".

הוצאתי תלמידים מהרכבים של הוריהם.

בירכתי אותם בברכת בקר טוב.

חייכתי להורים כשהם המשיכו בדרכם.

ככה חצי שעה.

מאחד הרכבים יצאה ילדה שלומדת בכיתה של בתי.

הן לא חברות, ואני את הילדה הזו לא ממש מכירה.

היא אמרה לי "נכון שאת אמא של ה'?"

"נכון" עניתי לה בחיוך.

"ונכון שבשנה שעברה הגעת אלינו לכיתה?"

"נכון מאוד" המשכתי לחייך.

"אני רוצה שתדעי שאני זוכרת מה שאמרת, ויש לי מחברת שאני כותבת בה איזה דברים טובים קרו לי כל יום" העיניים שלה היו פעורות בתמימות, והחיוך שלה היה מבויש.

גם אם מיליון מורות היו אומרות לי שהפעילות היתה מוצלחת, ותודה שבאתי, זה לא היה מרומם את נפשי כמו האמירה הפשוטה של הילדה הזו.

היא זוכרת שכדי לתת לטוב בחיינו מקום, אנחנו צריכים להתמקד בו.

היא כותבת, כדי לתת מקום לטוב שבחייה.

והיא עושה את זה כבר מכיתה א'.