צטט: נורית-ארט 2013-01-11 09:35:02

קראתי בעניין כאלו מעולם לא פגשתי בשיר זה, ואז מתוך אותו עניין קראתי חלפתי על פני התגובות. ואז גיליתי להפתעתי את תגובתי המפורטת שנכתבה בדיוק לפני שנה. היה נחמד להפגש עם עצמי כאן, ולגלות שמה שחשבתי אז אני חושבת היום - ובעצם אין לי דבר להוסיף. מה שכן יש לי לומר, שהיום במקום שאתה נמצא ( התערוכה, האירועים, הסרט, הכתבות) הגן שלך פורח ועוד איך. ועוד דבר אני רוצה לומר שעלה בדעתי עכשיו שהחלק הראשון והתיאורים של גנך מזכירים לי את הספר 'מאה שנים של בדידות'. ולך אני מאחלת מאות ימים ועוד יותר של יצירה ופריחה.

תודה נורית שחזרת להגיב פעמיים,  דברים  אכן משנתיים  אצלי בקצב מהיר...

וכמובן אלמד על "מאה שנים של בדידות".

 

קראתי בעניין כאלו מעולם לא פגשתי בשיר זה, ואז מתוך אותו עניין קראתי חלפתי על פני התגובות. ואז גיליתי להפתעתי את תגובתי המפורטת שנכתבה בדיוק לפני שנה. היה נחמד להפגש עם עצמי כאן, ולגלות שמה שחשבתי אז אני חושבת היום - ובעצם אין לי דבר להוסיף. מה שכן יש לי לומר, שהיום במקום שאתה נמצא ( התערוכה, האירועים, הסרט, הכתבות) הגן שלך פורח ועוד איך. ועוד דבר אני רוצה לומר שעלה בדעתי עכשיו שהחלק הראשון והתיאורים של גנך מזכירים לי את הספר 'מאה שנים של בדידות'. ולך אני מאחלת מאות ימים ועוד יותר של יצירה ופריחה.

אהבתי את המילים והציור שלך דודי חברי היקר

כמה הציור הזה שלך היה יכול להתאים לשירי " השושן שלך "

http://cafe.themarker.com/image/1239646/

מצטרפת ל"מחמאות" הרבות.כתיבתך בשירה משתפרת מפוסט לפוסט, הדימויים היפים והכתיבה המרגשת. לגביי ציורייך,אין לי מילים,מאוד מיוחדים עם הרבה מסר ועומק,שצריך להסתכל לעומק בשביל לקלוט את הכל (לא כל אחד מוכשר כמוך  )

לא בכדי (עכשיו שמתי לב שכאן מסתתרת גם המילה כד, כמו בציורך ...) נאמר שאחרי כל חורף בא אביב...גם פיזית וגם מטפורית.

משאיר מקום לתקווה ולאופטימיות.

נהדרים השיר והכתוב
שניהם מספרים את קשרי הגומלין
בין כל הגורמים
יפה הקשר הזה שבין הסיפור לציור

גם השיר/ סיפור וגם האיור ממש מקסימים.
הצלחת בשיר להעביר את התחושה של המעבר מעצבות ותקוה, מיובש לפריחה, ממוות לחיים.
וגם באיור, הכד הסדוק שמצמיח פרחים ציפורים ופרפרים.
שילוב נהדר .

די מתחברת לניתוח שעשתה כאן ג.ע.2 - גם אני ראיתי בתיאורי הגן (היפים) מאין מטאפורה שמתארת מצב נפשי מסויים. אם אכן האדם מתאר את נפשו העייפה, שיבשה ושום דבר מעורר לא צמח בה.

כל כך שחונה, יבשה וצרובה הייתה הגינה (היינו הנפש) עד כי לא היה בה מעין מקור מים חיים. רק דמעה מלוחה. הרמז לדמעה מסביר שאכן מדובר כאן בנפש.  כאן בשלב הראשון הנפש נמצאת במצב  שמקביל אולי לעונת השנה השחונה - קיץ, יובש, בצורת. כלומר הרגש יבש ( פתח באות ב')

אבל לא לגמרי, הדמעה מעידה על כך שאיזשהו רגש עוד נשאר.שכן היכולת לבכות מתארת מצב שבו יש רגש.

והנה דווקא כאן כאשר מדובר ביובש ובחוסר מים, שואל הכותב "האם נרי יאיר שוב"?

נר? בגן? - אין נרות בגן, ולכן מבינים שהשתרבב לו רמז שמדבר על אור פנימי שאותו מבקש המשורר להאיר (בתקווה שהדמעה לא תכבה אותו). הדמעה הקטנה שמעוררת את השאלה "האם נרי יאיר שוב" - מרמזת על איזשהו אור בקצה המנהרה.

מגיע הסתו הקודר, עננים, רעמים ברקים - מבחינה נפשית , זה לא מצב טוב יותר מהקודם. אבל, הפסיכולוגיה מלמדת אותנו שרב ממשברים צומחים, שרק מהירידה לתחתיות שאול אפשר לקום חזקים אפילו יותר.

וכמו בטבע כך גם בחיים - חיינו עוברים חולפים על פנינו, ואתנו בסוג של מחזוריות. פסיכולוגיים יונגיאניים מתארים זאת כסוג של "חיים - מוות - חיים". היינו חיים שמגיעים אלינו מאין מוחלט, יורדים לעתים למצבים של מוות ( הגן, השחון, הסתו והחורף הקודרים, ומשם הם צומחים לחיים חדשים). זהו סוג של מעגליות שאפשר לחוות אותה שוב ושוב במהלך חיים שלמים.

אכן, הגיע אביב, והכותב יכול שוב לדבר בפרחים, כבקשתה של אותה אחת בשיר הידוע "דבר אלי בפרחים אהובי". ואם כבר מדברים על שירים אז אפשר כאן להזכר גם בשיר "דודי ירד אל גנו אל ערוגות הבושם" (שם זה דודי במלעיל, כאן זה יכול להיות בקלות דודי במלרע).

הכותב מסביר לעצמו ולמי שעוד אמור לשמוע זאת, שכן, תקופת היובש חלפה, ועמה גם הקור, הקפאון וההתסגרות. דמעה עצובה הפכה לגשם המיטיב - הגיעה עת צמיחה אפשר לדבר בפרחים ( שפה נפלאה לדבר בה).

דודי, אחרי כל כך הרבה פעמים שהיטבת לנתח את ציורי - הגיע לך ניתוח בתמורה.

אתה אדם שמדבר בסמלים (זאת רואים בציורך) והנה עתה הסמלים מופיעים גם בשירה.

אהבתי את השיר עם הנימה האופטימית.

והאיור? ממש מקסים!!! ומתאים. ♥

קצת נזכרתי ב-'ענק וגנו'.
הציור מהמם!
ג'ודי.

דודי היקר,

ברשותך, אחלק את השיר למקטעים, כדי להגיב באופן יסודי יותר בניתוח שלי:

בגני השחון, ציפורים לא ביקרו זה זמן רב.

דבורים לא זמזמו כתמול שלשום, רק יבלית גדלה פרא .

קורי עכביש כבשו את הגדר.

כדי  חרס סדוקים ושוממים, השתילים יבשו וצמאו.

הגינה עזובה וזנוחה כנשמתי שדעכה.

בבואי נדם שאון הצרצרים.

איש לא בא ואיש לא נכנס.

הזמן עצר מלכת... מאגריי אזלו.

השיר נראה כמדבר על חילופי העונות של הדובר עצמו. עד כאן, ניתן לזהות עונה צחיחה ויבשה: בה אין חיים ואין צמיחה. ועוד מוסיף הדובר שהכל נשבר ונותץ, והזמן ממש עמד מלכת.

והנה פתאום יש רמז לכך שאולי עוד לא הכל אבוד, אולי יש עדיין איזושהי תקווה, והדובר מתלבט בכך:

רק טיפה אחת של מים נראתה...

ודמעה יתומה מלוחה נגרה מעיני.

האם נרי  יאיר שוב?!

לאחר שהדובר מצא שיש אולי תקווה, הוא החליט לתת לה צ'אנס, לתקווה:

כך עובר יום, עובר לילה ואני ממתין בכיסופים לבואה של קרן אור שתאיר ותעיר את גינתי.

והנה, בעקבות התקווה החלו חילופי העונות אצלו:

ביום סגרירי על חלוני לפתע נחליאלי הופיע .

ענני ערמות התקדרו וארובות השמים נפתחו.

זרעים אקראיים נשאו ברוח, תרו אחר קרקע פורייה .

מהיובש לסגרירות (הסתיו), אפילו צפורים חזרו לצייץ (הנחליאלי), ותיאור שלם של תחילת עונה סתווית עם זרעים הנישאים ברוח בדרכם לקרקע פוריה.

והנה רמז ראשון לכך שעוד עונה התחלפה לה, מהסתיו לחורף:

נבג בודד נחת בגני ובפיו בשורה שונה,

ברקים ורעמים נשמעו ממרחקים.

גשם ירד על גינתי האם היה זה סימן ?

והדובר שואל עצמו כלא מאמין, האם זה סימן? וזאת, למרות שאותות חילופי העונות כבר החלו.

ומכאן אנחנו עדים לכל מה שקורה לדובר בחילופי העונה האחרונה -האביב, בה הכל מתחיל לפרוח מחדש.

בין האבנים והעשבים השוטים צמח לו שיח קטן ובודד.

החורף הפך לאביב בין רגע... החושים התעוררו מתרדמה אפלה.

פרח נולד בשעה טובה.

שונה הוא מאחרים וריחו נישא למרחקים.

כל הסביבה ידעה, פרחים צמחו בגינה .

אז הגיחו פרפרים ועמם הדבורים.

גינתי שבה לפרוח ושעריי נפתחו שוב לשירת הציפורים.

כעת אוכל לדבר שוב בפרחים.

וכמובן, הבית האחרון מסמל את השינוי שחל בדובר - מהקיץ הצחיח, ועד לאביב חייו של הדובר, ומשם הקרין על כל סביבתו.

על פי השיר, נראה שהדובר יודע לזהות נקודות אור שיעזרו לו לעבור את הימים הצחיחים, בהם הכל נגמל ויבש, ובזכות היכולת הזאת, הוא מצליח לעבור את כל חילופי העונות, בידיעה ששם בקצה, מחכה שוב האביב.

על פי השיר, והבנתי אותו, ניתן לנחש שהדובר הוא אדם אופטימי מטבעו, שיודע לצאת ממצבים קשים ולהיאחז בכל מה שאפשר על מנת לחזור לימים עם פריחות ותקוות.

דודי היקר,

אהבתי את הדימויים בהם בחרת להשתמש, ואת הרעיון של השיר, לקחת אותנו לטיול עונות בגינתך הפרטית.

תודה,

ג.ע.2

קורי עכב-איש :)

נהדר. ולציור הזה אין צורך במילים דודי. הוא כספר הפתוח.

הנאה צרופה עבורי, העבודות שלך.

תודה לך.