לפני שנה וחצי בערך, הרגשנו, הבוס שלי ואני, שכבר אי אפשר לעבוד יחד. לאחר כחצי שנה של ויכוחים וטרטורים, הוא הגיש לי מכתב פיטורים שקיבלתי בברכה. כאן אני רוצה לעלות סוגיה שמאוד מטרידה אותי. אנשים שלא טוב להם במקום העבודה שלהם נאלצים לרוב להישאר בגלל הפחד להפסיד את הפיצויים. וזה באמת עצוב. יחד עם זאת, אני לא מסוגלת להבין איזה אינטרס יש לבעל הבית להחזיק עובד שכבר אין לו חשק לעבוד, אין לו מוטיבציה, אין לו כיף, בקיצור, לא תורם כלום במקום העבודה שלו. אצלי, היה מדובר על 20 שנה וזה מסתכם בהרבה כסף. זה נכון שתמיד אפשר לגרום לבעל הבית לפטר אותך, אבל לי למשל, היה מאוד קשה. יש לי מוסר עבודה גבוה. לא יכולתי להתחיל לזייף. לא יכולתי לספר לו שאני חולה אם לא הייתי. פשוט עבדתי כמו שצריך עד הדקה האחרונה (וגם אחריה) ורק התחננתי אליו כל בוקר שיכתוב לי את המכתב המיוחל. בסוף, כתב.   

שלא תחשבו שזה היה קל. בכל זאת, 20 שנה, לקום בבוקר, להגיע לעבודה, לעבוד מבוקר עד ערב, ופתאום, בוקר אחד, לקום ל... כלום. קצת מעליב. נכון, זה מה שרציתי. אבל בוא נגיד שאם התנאים שלי היו יותר טובים, אז לא רציתי ללכת. כי למרות שהוא טען שכבר מיציתי, אני מאוד אבל מאוד אהבתי את העבודה שלי. אני חושבת שהוא הפסיד. אבל זה כבר בעיה אחרת. לא לשם זה התכנסנו.

בהתחלה, היה לי די קשה. הלכתי בפעם הראשונה שלי בלשכת התעסוקה. החתמתי. וואו. אנשים שפגשו אותי ברחוב לא האמינו שדרכינו נפרדו. עד היום אני פוגשת אנשים שלא מאמינים. אבל כולם פה אחד, אמרו שמגיע לי להתקדם בחיים וזה מה שרציתי יותר מכל.

נרשמתי ללימודים "פיתוח אתרי אינטרנט" והתחלתי ללמוד. משהו אינטנסיבי וקשה. אבל הייתי חייבת להפעיל את המוח שלי שוב. והוא אכן פועל כבר שנה ברציפות בלימודי תכנות. זה לא קל, אבל אני חייבת את זה לעצמי. 

אז זהו. כבר שנה שאני בבית. לומדת ומרגישה שיש לי עוד ים ללמוד. זה כמו בור ללא תחתית. כמו מנהרה שלא רואים לה את הסוף. כל פעם עולה נושא חדש שצריך ללמוד. כל פעם עוד מאמר שכדאי לקרוא. פתאום אני מרגישה שלא יספיק לי הזמן. בחיים שלי לא עבר לי ככה הזמן. אני יושבת מהבוקר עד שעות מאוחרות מאוד ומנסה ללמוד כמה שיותר, לא מוותרת לעצמי על שום משימה, שום עבודה, כלום. כבר שנה שאני בבית ותאמינו לי או לא, לא ישנתי פעם אחת צהריים. מצחיק לא? קמה כל בוקר כמו שעון בין 6 ל -7 ומתחילה את היום. כאילו שמישהו רודף אותי. אולי זה פשוט הזמן. רודף אותנו כל החיים...

הסדר יום שלי יותר עמוד ממה שהוא היה לפני שעזבתי את העבודה. מוזר אבל אז, גם כשהייתי עובדת 12 שעות ביום, הייתי מספיקה יותר. היום, אני לא מספיקה כלום!!!