קיבוצניק. זה מה שהגדרתי לעצמי בחזון שלי לזוגיות. המאמן האישי שלי אמר שכדי להשיג מטרה בתחום כלשהוא צריך קודם כל להגדיר. הוא טען שאני צריכה לכתוב חזון ברור, שהכותרת שלו היא זוגיות. "אני נגד כותרות", עניתי לו בציניות אופיינית, "וזוגיות זה שם של מחלה. כל המחלות נגמרות באות תיו. שחפת דוהרת, שלבקת חוגרת, חצבת, שפעת, כלבת, יעפת." אמרתי גם:"לא רוצה זוגיות, רוצה בועה." רציתי קיבוצניק כי זה סימל את כל מה שהיה לי פעם, ויכול להיות שוב. התלתלים הגולשים, שמחת החיים, השפה המשותפת, ריח הפרדסים, והאליטיזם האופייני לחבר'ה. כתבתי בחזון שלי שלפני היום הולדת הבא, אמצא את הפרטנר שלי, היחידי והמיוחד,הקיבוצניק הזה. "אני מגבע", אמר לי נועם ברגע שאסף אותי למכוניתו ולחייו, "תיכון גבעות מחזור 72, ואת?" הרגשתי, שהוא האיש. הטיימינג היה מושלם, התפאורה התאימה, ואפילו הסאונד ברקע נשמע לי אמין. אז יצרנו לנו בועה, נועם ואני. רגע לפני חגיגות היובל, ממש בדקה התשעים. בועה רק שלנו, ייחודית ושקפקפיה, והיא הייתה כל כך מתעתעת. וכדי להגיע אליה יצאנו וטיפסנו כל אחד מבועתו ויצרנו את שלנו. קיווינו שהבועה תהיה לפי מידתנו, או שנתפור אותה לפי מידה, ונערוך תיקונים קטנים במכפלות ככל שתובילנו הדרך. חשבנו. אבל סופן של בועות להתפוצץ, או אולי ללחוץ במקומות הלא נכונים בנעל. או להאיר בתאורת ניאון לא מחמיאה כל כך, על כל מיני חוסרים וגיבנות, שדי הסתרנו טוב עד כה, איש או אישה בבועתו הפרטית המיוחדת.
"המטריצה הפיזיולוגית היא הקובעת" שידר שוני השרינק האופנתי מהתקשורת:"אם המטריצה בין בני הזוג עובדת על הכימיה של האנדורפינים המשתחררים, יש מצב להתחברות". ואכן הייתה מטריצה משובחת שנוגעת בדיוק במקומות הנכונים. המון תשוקה, והידלקות ומגע משולהב ושיחות ארוכות אל תוך הלילה, ומוסיקה וריקודים. אבל הקול הפנימי שלי הודיע לי במתכתיות:"לא לאורך זמן יקירתי". הקול הזה שידר לי שנועם מתכוון ללכת עוד לפני שהוא ידע על כך בעצמו. נבואה שמגשימה את עצמה? אולי. הייתה לי תחושה של חרדה, והצפה רגשית שכנראה נבעה מאיזה בור אפל שם בפנים. ידעתי כעבור שבועות ספורים, שנועם כבר מתלבט. וככל שהתלבט בינו לבינו, נעשה סגור ואנטיפט, קמצן וקשה, ואני נעשיתי משתדלת עד נואשות. אבל לצערי אינסטינקטים שלי לא מטעים אותי לעולם.
תחושת הדז'ה וו התחילה באיקיאה, שכמו הלובר בפריז יש בה מסלול חד כווני ובלתי נגמר בעליל, של לופ מתמשך וחסר תוחלת. וכמו בחיים, אתה לא יכול לצאת משם באמצע, אתה יכול רק להמשיך הלאה בלאות עד קו הסיום. המשימה היתה לשדרג,לשנות, ולעדכן במוצרים ברי חלוף."הקונספט פשוט" אמרתי לנועם: "איקיאה היא מעוזו של הגרוש החדש." זהו המקום בו הוא מצטייד באביזרים חדשים וצבעוניים שיסמלו את חייו הנפרדים, החופשיים והמאושרים לכאורה. לא יקר מידי, לא זול מידי, לא המוני מידי, לא גס או בלוי. הכל לפי מידה. זו לא השקעה גדולה, מוצרים לטווח קצר של שנה שנתיים ואז מחליפים. ממש כמו הבועה.
"איקיאה איננה רק צומת במחלף פולג, אלא צומת הכרחית בזוגיות החדשה". הסברתי לו בדרך למשימה."אם נשרוד את מבחן איקיאה ונעבור בקלילות ובאלגנטיות בין שבעת מדורי הריהוט כמו שעוברים בין אגפי הארכיאולוגיה המצרית לאמנות המודרנית,למשל, הרי שנוכל להם לכל המשברים כולם. |