כותרות TheMarker >
    ';

    ה-דה-מרקר של אלי גיא

    די בלוג של אלי גיא

    פרופיל

    EliGuy
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    0

    דריאן 2: אניית מעפילים שהגיעה לפלסטינה במרס 1941, אחרי מסע מפרך של כמה חודשים. כתבתו של אמנון ברזילי, הארץ, מרס 2001

    0 תגובות   יום שני, 5/12/11, 14:56

    על האנייה הזאת הגיע אבא, ד"ר יאנוש שוסברגר, ארצה. אתמול שלחה לי את הכתבה זהר רונן.

     

    אוצר גדול בשתי מזוודות

    אמנון ברזילי

    הארץ, 16 במרס 2001

    במלאות 60 שנה להגעתה של דריאן 2 לפלסטינה

     

    ב-19 במרס 1941 עצר היישוב בארץ ישראל את נשימתו. אניית המעפילים "דריאן 2" ובה כ-800 מעפילים לא חוקיים מרומניה ומבולגריה הגיעה מלווה בספינות מלחמה בריטיות אל נמל חיפה. זו הייתה אניית המעפילים הראשונה שהגיעה לחופי הארץ מאז הטבעתה  בנובמבר 1949 של "פאטרייה", שבה טבעו מאות מעפילים.

    למרות אסון הטביעה והידיעות שנפוצו על כוונת גרמניה להשמיד את היהודים במלחמת העולם, הקשיחה בריטניה את לבה ודבקה במדיניות הספר הלבן. השלטון הבריטי, כך נמסר לתושבי ארץ ישראל, מתכוון לגרש לאלתר את עולי "דריאן 2" לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. אך משנקפו השעות דומה היה שמשהו בכל זאת נסדק בעמדתם הנחרצת של הבריטים. אולי משום שלא הייתה ברשותם אניית גירוש, אולי פעל הלחץ המדינה, ואולי ההפגנות נגד הגירוש מחוץ לנמל ובערים אחרות והמודעות שהופיעו בעיתונים – כך או כך, נראה שהבריטים התרככו.

    ימים אחדים חלפו בעוד שהעולים ממתינים בדוחק, בחרדה ובמתח על האנייה. הבריטים אמנם לא חזרו בהם מכוונתם לגרשם למאוריציוס, אך הסכימו לפי שעה לאפשר להם לרדת מהאנייה.

    בין חברי הקבוצה הבולגרית הייתה שריקה לוי, מסופיה, בירת בולגריה. כמה שנים אחר כך הצטרפה ללח"י, אימצה את שמה המחתרתי "שולמית", ונישאה למפקדה, יצחק שמיר. בקבוצת הרומנים, הדומיננטית על האנייה, בלטה חבורה של ארבעה אחים ואחיות: זלמה, בת 30, שרי, בת 25, יחזקאל-פרי (רונן), בן 24, ויהושע-שוני (ורדינון), בן 22, לבית רוזנבאום. המעפילים מרומניה אינם יודעים עד היום כי 329 מהם, שעלו מטרנסילווניה, חייבים לאחים פרי ושוני את עלייתם לספינה. אולי את חייהם.

    זלמה רוזנבאום ירדה מכבש האנייה ברגליים כושלות. במשך כל הנסיעה היא סבלה ממחלת ים קשה ומהקאות. עד יומה האחרון תזכור את מסע ההצלה שלה כסיוט של חייה. על החוף, בין הצופים בעולי "דריאן 2", עמד גם אישטוואן ברזילי, כתב העיתון הציוני "אויקלט", שיצא בקלוז', שבטרסילווניה, בשפה ההונגרית. ערב מלחמת העולם השנייה שלח אותו עיתונו לארץ ישראל. פעילות העיתון נפסקה, אך אישטוואן בא לחיפה בתקווה למצוא מכרים בין העולים בני עירו. כשנה וחצי אחר כך נשא לאישה את זלמה. בנם היחיד, שנולד לימים, כותב שורות אלה.


    בור במרתף הפחם

    סיפורה של "דריאן 2" אינו דומה לזה של אניות מעפילים אחרות. בספרה "דרך הים", העוסק במדיניות ההצלה של המוסד לעלייה ב', מתארת דליה עופר בהרחבה את תלאותיה של האנייה. "דריאן 2" לא נועדה כלל להבאת העולים מרומניה. היא נרכשה באתונה, במאי 1940, על ידי פעילי המוסד, שמריה צמרת ומשה אגמי, רב-חובל זקן שיצא לגמלאות. האנייה נשאה אז את דגל פנמה. מחירה היה 60,000 דולר, וסכום זה הושג בסיוע המוסדות הציוניים בארצות הברית: הג'וינט והסוכנות היהודית.

    המטרה שלשמה נרכשה הספינה הייתה להעלות כ-1,000 חלוצים שארגן איש החלוץ אהוד אבריאל מקרב פעילי תנועות הנוער באוסטריה, גרמניה וצ'כיה. החלוצים התרכזו בנמל קלדובו, שביוגוסלוויה, על נהר הדנובה. אך "דריאן 2" לא הייתה ספינת נהרות ולא התאימה להפלגה בדנובה. התכנית עלתה על שרטון. לא נמצאה דרך להביא את החלוצים אל האנייה ששייטה לאורך חופי הים השחור.

    אנשי המוסד לא ויתרו, אך בינתיים התרגשו ובאו שורה של פורענויות. ב-10 ביוני 1940 הצטרפה איטליה למלחמה כבעלת בריתה של גרמניה, והתעורר החשש כי האיטלקים ימנעו הפלגתן של אניות מעפילים לארץ ישראל. משום כך גברה המחלוקת בהנהגת היישוב על מדיניות העלייה. האם להמשיך במאמצי העלייה לארץ ישראל בניגוד למדיניות בריטניה, או לסייע לבריטים במלחמתם בגרמנים? בספרה "זהבם של היהודים" עדית זרטל כותבת כי מפקד ארגון ה"הגנה", אליהו גולומב, הורה להעביר את "דריאן 2" אל אחד מבכירי ההגנה, יהודה ארזי, במסגרת שיתוף הפעולה עם הבריטים. אחד הרעיונות היה ש"דריאן 2" תטביע אניות המובילות נפט לגרמניה. ב-17 ביולי 1940 נחתםעם המוסד לעלייה ב' זיכרון דברים להעברת "דריאן 2" לידי ארזי. המוסד קיבל תמורת הספינה את הכסף ששילם בעד רכישתה.

    אלא שעד מהרה התברר כי "דריאן 2" גם לא התאימה לצורכי הבריטים. נוסף על כך, למרות הצטרפות האיטלקים לגרמניה, התבדו החששות מפני השתלטותם על הים התיכון. ושוב עלתה האפשרות ש"דריאן 2" תביא עולים לארץ ישראל. בקיץ 1940 הפליגה האנייה לנמל קונסטנצה, שלחוף הים השחור,ברומניה, לסדרת תיקונים. גופה חוזק בעזרת שלד ברזל והותקנו בה הסידורים הפנימיים להסעת עולים: דרגשים, מטבחים, בתי שימוש, וכיוצא באלה. בקונסטנצה פלשו לאנייה בכוח 160 עולים, פליטים מרומניה ופולין. אך משימתה העליונה של "דריאן 2" נשארה להגיע אל החלוצים התקועים בנמל קלדובו ולהעלותם לארץ ישראל.

    ושוב אירעו תקלות. הפעם קפאו מימי הדנובה. ב-29 בדצמבר 1940 התקבלה הוראה להחזיר את "דריאן 2" לקונסטנצה. על צוותה הוטלה המשימה להעלות עולים אחרים. גורלם של החלוצים בקלדובו היה מר. כעבור כמה חודשים, עם פלישת גרמניה ליוגוסלוויה, נרצחו כולם בידי אנשי הצבא הגרמני.

    ב-10 בינואר 1941, בעוד "דריאן 2" עוגנת בנמל קונסטנצה ומחכה לעולים, נשמעו קולות נפץ עזים ברחבי בוקרשט, בירת רומניה. הרעש והיריות עוררו משנתם את שני דודיי, האחים פרי ושוני רוזנבאום, שהתגוררו בבית הוריהם, ברחוב אוריקון 8. באותה עת התגוררו עמם בבית ההורים גם אמי, זלמה, ואחותה, שרי, שבאו להתכונן לנסיעה לארץ ישראל.

    קולות הנפץ החרידו את דיירי הבניין. השעה הייתה 4:30 לפנות בוקר. מחלונות דירתם שבקומה החמישית הם ראו בריונים שהגיעו במשאיות והתפזרו באזור. אלה היו אנשי "משמר הברזל", ארגון רומני פשיסטי ופרו-נאצי. באותו לילה הם פתחו בפעולות לסילוקו של ראש הממשלה, יון אנטונסקו כדי לכונן משטר פשיסטי ברומניה. הבית ברחוב אוריקון היה סמוך למשרדי התנועה הציונית, שברחוב נטון פאן 7. פרי ושוני, שהיו פעילים בתנועה, החליטו ללכת למשרד כדי לברר אם דרושה עזרה. הם ידעו כי בבניינים של משרדי התנועה מתגוררים כמה עשרות חלוצים.

    בהגיעם לחצר שלפני המשרדים הם הבחינו בשבתי דמויות שנעו בתוך הערפל. פרי זיהה אותם כפעילי התנועה מטימישוארה, שבטרנסילווניה. הם נשאו בידיהם שתי מזוודות. יחזקאל התעניין מה יש במזוודות, ושני השליחים סיפרו כי שמורים בהם הכספים המיועדים לרכישת כרטיסי עלייה ל"דריאן 2" בשבל 320 חברי התנועה שבטרנסילווניה. כמו כן היו במזוודות 320 הדרכונים של העולים. השניים אמרו כי הם ממתינים לפתיחת המשרדים. האחים נדהמו כששמעו כי במזוודות יש 450,000 ליי (המטבע הרומני), סכום עצום באותם ימים (כ-3,150 דולרים).

    אחרי התייעצות קצרה סוכם כי לנוכח המצב העדין מסוכן להמתין במקום לפתיחת המשרדים. האחים הזמינו את שני השליחים לבוא איתם לביתם לארוחת בוקר. אחרי עשו הארבעה הערכת מצב. השליחים אמרו שהם חייבים לשוב לעירם, ובשלב זה הם מעדיפים להשאיר את המזוודות ברשות דודיי, אם הם מסכימים. ליתר ביטחון חזרו שני השליחים בלוויית פרי למשרדי התנועה הציונית בתקווה למצוא גורם מוסמך שיוכלו לדווח לו על הכסף. זאת הייתה טעות. הם נכנסו הישר לתוך מלכודת: בלי שהבחינו בכך השתלטו בינתיים אנשי "משמר הברזל" על משרדי התנועה הציונית. פרי ושני השליחים נלקחו עם עוד כמה עשרות פעילים לבניין המשטרה האזורי. הם הוכנסו למרתף הבניין, לשם הובאו יהודים נוספים שנתפסו במשך הלילה. במשך ימים מספר הוכו ועונו.

    בעוד שפרי הוחזק בידי "משמר הברזל" חיפש שוני מקום טוב למזוודות העמוסות בכסף ובדרכונים. הוא פנה לד"ר תאודור פישר, יושב ראש קרן היסוד ברומניה. הד"ר פישר סירב להחזיק במשרדו את המזוודות. יהושע חזר עם המזוודות לבית הוריו. הוא שיתף בסוד את שתי אחיותיו, זלמה ושרי. יחדיו ירדו השלושה למרתף הפחם שבבניין, שהיה ברשות משפחתם, חפרו בור וכיסו את המזוודות. בלילות הבאים לא עצמו עין מחשש שמא יתגלו המזוודות. כעבור כמה ימים נרגעו הרוחות והסדר שב על כנו בעיר. לבסוף הם מצאו דרך למסור את האוצר לידי האחראים במשרדי התנועה הציונית. לאות הוקרה על מסירותם ואומץ לבם מימנה התנועה הציונית את נסיעתה של שרי לארץ ישראל. נסיעתם של פרי ושוני מומנה ממילא מתוקף פעילותם בתנועה. כרטיסה של אמי שולם עוד קודם לכן. עמם עלו לאנייה עוד כ-350 נוסעים.


    תורנות על הסיפון

    ב-19 בפברואר 1941 הרימה סוף סוף "דריאן 2" את שני עוגניה ויצאה לדרכה מנמל קונסטנצה. על סיפונה היו כ-500 מעפילים, בהם נשים הרות וילדים. הדוחק על האנייה היה נורא. הדרגשים, שנועדו לשכיבה, הותקנו בבטן האנייה בצפיפות כזאת שהאנשים נאלצו לזחול לתוכם. תנוחת ישיבה הייתה בלתי אפשרית באנייה. גם לא היו תנאים סניטריים סבירים, ולא היו מקלחות.

    בין הנוסעים באנייה היה גם נחמיה קין, לימים אלוף וראש אגף אפסנאות בצה"ל, שעלה לאנייה בלוויית אחיו הבכור יוסף, קין הצעיר, בן 16, התנדב לעבוד בחדר המכונות של האנייה. זו הייתה עבודה קשה ששכרה בצדה. כדי לעמוד בחום הלוהט הותקנו בחדר המכונות מקלחות מים, שהופעלו בכל פעם שהיה צריך להזין את האש בפחם.

    תחושת המחנק בבטן האנייה והאוכל הגרוע גרמו לרוב הנוסעים הקאות קשות. כולם ביקשו לצאת אל הסיפון כדי לשאוף אוויר, אך בגלל מידותיה הקטנות של הספינה והחשש שתנטה על צדה לא היה אפשר להעלות את כל הנוסעים אל הסיפון. בתחילת כל שבוע נאמר לכל נוסע באיזה יום ובאיזו שעה הוא יעלה לסיפון. גם על הסיפון לא מצאו העולים מרגוע: האנייה הייתה צרה עד כדי כך שצוות של מלחים ועולים הקפיד שהשוהים על הסיפון יתחלקו במידה שווה משני צדיה, כדי שלא תאבד את שיווי משקלה ותתהפך.

    גם בכך לא הסתיים סבלם של הנוסעים. צרה צרורה היו ארבעת בתי השימוש שהותקנו בסיפון העליון. אל הקרקעית של כל אחד מהם חובר מרזב שניקז את השפכים אל תוך הים. לרוע מזלם של נוסעים אחדים שעלו על הסיפון (אחרי המתנה של ימים) כאשר רוחות הים היו חזקות, ניתזו בחזרה שתן וצואה שנשפכו לים אל הסיפון ופגעו בהם.

    ההתפוצצות לא איחרה לבוא. כשהתברר ש"דריאן 2" עושה דרכה לנמל וארנה, שבבולגריה, כדי להעלות עוד 300 נוסעים, הכריזו העולים על מרד. בראש המתנגדים היו פעילי תנועות נוער שטענו כי האנייה אינה מסוגלת לעמוד בעומס. הם הזהירו כי העלאת עולים נוספים לספינה תגרום לטביעתה ולמותם של כל הנוסעים. האנייה עגנה מחוץ לנמל. נחמיה קין זוכר שהיה בין אלה שניצבו בראש הסולמות כדי למנוע מקבוצת העולים הבולגרים, שהגיעו בסירות, לעלות לספינה.

    אך ההתנגדות נמשכה 24 שעות בלבד. באותם ימים עצמם פלשה גרמניה לבולגריה, ולאנייה הגיעו איומים כי שלטונות בולגריה לא יאפשרו ל"דריאן 2" להפליג בלי הקבוצה הבולגרית. שריקה לוי הייתה האחרונה מהקבוצה הזאת שעלתה לספינה, וכל רכושה תרמיל קטן. היא זוכרת כי בראש הסולם עמד אדם שסביב ראשו כרוכה מטפחת אדומה. האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחה הייתה שזו בכלל אנייה של פירטים. ב-27 בפברואר יצאה האנייה לעבר תחנתה הבאה – איסטנבול.

    תלאותיה של "דריאן 2" לא תמו. המרד הבא שפרץ על האנייה כמה ימים אחר כך כוון נגד מלחי הספינה. צבי (טדי) לבנקופף, איש הקבוצה הרומנית שהייתה על הספינה, מספר כי הצוות תכנן להטביע את האנייה בתקווה לקבל את דמי הביטוח. הצוות, לדבריו, הכין סירת מילוט והתכוון לפוצץ את הספינה על ידי הגברת הלחץ בדוד הקיטור. אך המזימה התגלתה. קבוצה של עולים, בהם יוסף בנטב, השתלטה על אנשי הצוות, שמה אותם במעצר, והשיטה בעצמה את "דריאן 2".

    ב-2 במרס הגיעה האנייה לנמל איסטנבול. לפי דרישת העולים הוחלפו הצוות ורב-החובל. על מקומו בא קפיטן טורקי קשיש. האנייה שהתה בנמל שמונה ימים והצטיידה בעוד פחם ומזון. גם הפעם זעמו הנוסעים כשהועלו לאנייה 40 עולים נוספים. הזעם שכך כשהתברר שאלה ניצולי אניית המעפילים "סלוודור". ב-10 במרס יצאה "דריאן 2" בדרכה לארץ ישראל. ב-19 במרס, לאחר מסע שנמשך 30 יום, היא הגיעה לנמל חיפה, מלווה בספינות בריטיות.

    אחרי כמה ימי המתנה בנמל הועברו מעפילי "דריאן 2" לכלאה מזרעה, שליד עכו. כעבור כמה חודשים העבירו אותם משם למחנה מעצר שהוקם בעתלית. אמי, זלמה, ודודתי, שרי, שהתחתנה במחנה עם אלכנסדר לינברג (בר אילן), אף הוא ממעפילי האנייה, שהו במחנה עד אוגוסט 1942. דודיי, פרי ושוני, שהחליטו להתנדב לצבא הבריטי, שוחררו חדשיים קודם לכן. כיום (מרס 2011) הם מתגוררים בירושלים ובתל אביב.

    מאז בואה של "דריאן 2" לארץ, לא הפליגו במשך שלוש שנות המלחמה ספינות המוסד לעלייה ב' משום חוף אירופי. רק באביב 1944 חודש נתיב הפלגות זעיר מרומניה. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון