חימם לי את הלב לצפות בווידאו של כיתת הנשים בלב עיר שאומרים עליה שהיא ללא הפסקה, בבלוג של זיוית קרגמן .

http://cafe.themarker.com/video/2445973/

 אני רואה בו את הלך הרוח של הרב אמן והיוצר מימים ימימה ,המייסד המורה והיזם, את המפגש בין מעשיות ישראלית  לוחמנית לבין רכות ושקידה על הדיוק שברכות מן המזרח. וגם תנועה שהיא שלו ורק שלו עוברת כחוט הדורות של תלמידים לאלפים.

הדבר גרם  לי לחשוב מה הייחודיות שלי בטאי צ'י, כשאני מעביר היום  לאנשים כמעט חצי יובל  מאז שלמדתי אצלו.

הרבה אנשים מעבירים את הטאי צ'י שלו לאנשים אחרים, בטבע או בחללים משוכללים או צנועים,בכפרים אלטרנטיביים או שכונות של דתיים. ולכל אחד מדורות המורים והמדריכים  הייחודיות שלו.

ההתמחות שלי היא להעביר בבטחה את השיעור הראשון בטאי צ'י של כיתת יציבה, עם אנשים מכל הסוגים והמינים, גילאים והשכלה, שמעולם לא עשו טאי צ'י קודם, ואולי גם לא יעשו בעתיד, במפגש מזדמן על טיילת המכתש במצפה רמון.

בתוך נוף בראשית  שכל תייר וטייל  בקי ויודע טאי צ'י, שיטת אלכסנדר יוגה ואחרים ירצה לעצור את טיולו ולעשות בו 'קאטה'.

נוף שלא מפתיע למצוא בו צייר שוקד על תמונתו לצד היעלים, טיילים מקצועיים שעולים למצוק  ויורדים ממנו על שביל ישראל, רוכבי אופניים גם הם לפעמים חולפים.

שם אין הסכמה הדדית למפרע  שהחלטנו ללמוד. זאת תיירות, באים ליהנות. למעט חמשת היציבות של האלמנטים, גם בישיבה על כיסא וקימה נכונה, והסיבוב של המקל, ויש סיכוי שישאר להם בזיכרון,

קטונטי מללמד טאי צ'י לתיירים שאני פוגש בנוף שכול וותיק ומי שיודע ירצה לעשות בו קאטה ליציבה ..

במקום זה אני עושה איתם. איתם חווה  את הזמן אין זמן והכף של התנועה ביחד על פי מקצב הפעימה האחידה, כמו אצל ניר, בפעם הראשונה. למן הרגע הראשון ועד הפרידה,  עושים ביחד כאילו מזמן ידענו את הקאטה כולה.

בגלל החידה שאני שואל כל קבוצה מיד בהתחלה ,אני בטוח שהם זוכרים אחרי השיעור הראשון שבדרך כלל הם שוכחים את המילה יציבה.

בשבילי היא כמו שלמדתי את  הטאי צ'י בהתחלה: האגרוף בתוך הכפפה.

ה טאי צ'י הוא הכפפה .