אז מאותו יום שעזבתי את מקום העבודה, פחות או יותר, התחלתי לשדר קורות חיים לכאלה שמחפשים פרילנסרים. רשמתי את עצמי למיליון אינדקסים, דיברתי עם עשרות אנשים, ותאמינו לי, הלכתי רק על עבודות שהן ממש אבל ממש, מתאימות לי. בינתיים, עד שאסיים ללמוד, אני מוכנה לקבל כל עבודה בתחום שלי. והתחום שלי מאוד רחב. אני גם צלמת, בעלת ציוד צילום מעולה ורקע של שנים בצילום של כל מה שזז וגם מה שלא. למדתי במכללת צילום בקירית אונו, אומנם לפני 20 שנה כשעוד לימדו את הטכניקות של פיתוח סרטים עם כימיקלים והדפסת תמונות שחור לבן בתוך קערות עם כל מיני חומרים המזיקים לבריאות. כשאני התחלתי לצלם, וזה היה בגיל 14,  לא ראו על המסך אם התמונה היא מוצלחת או אם סגרו עיניים או אם החשיפה ארוכה מדי או קצרה מדי. גם לא ראו אם התמונה מטושטשת. את הכל היינו רואים אחרי שהינו מפתחים את התמונות. וזה לא לקח דקה כמו היום. אז אפשר להגיד, ובלי להשוויץ, שאחת כמוני מכירה את הנושא קצת יותר לעומק.  

בנוסף, אני גם גרפיקאית. אז ברור שלמדתי את המקצוע לפני 10 שנים. נכון, אני התקנתי את הפוטושופ עוד כשהוא היה מגיע על דיסקטים של פלופי. אבל השתדרגתי עם הזמן ולמדתי את כל הגרסאות למיניהן. 

אז ראיתי, שלמרות שלא חוזרים אלי, אחרי כשבוע, ההודעה שלהם מתפרסמת שוב... ושוב...  ושוב... אז למה? בדקתי את קורות החיים שלי, הורדתי שנת לידה. חשבתי שאולי זה יעזור. אבל לא. עדיין לא קיבלתי פניות. אני חושבת שהבעיה היחידה שלי היא היותי אשה. ואת זה אין לי כוונה לשנות בקורות חיים שלי. 

בינתיים אני ממשיכה להתגלגל מפה לאוזן. מי שכבר מכיר אותי עושה את העבודה.

תכל'ס, להיות אשה בת 46 בשוק העבודה, זה לא פשוט. מעניין איך המעסיקים כבר מדמיינים אותנו . אותנו, זה נשים בנות 46 ומעלה שכבר אחרי גידול ילדים והצרות שמגיעות עם זה, אחרי הריונות וחופשות לידה, ופנויות לעבודה נטו. מעניין למה אף אחד לא מנסה אפילו לחזור אלי ולבדוק. מעניין אם יש למישהו תשובה בשבילי.