בימים האחרונים, אני חושבת על החברים שלי.

לפעמים בתוך כל ההתלהבות של "האני החדשה" "האני התל אביבית" הזורמת , הקולית המגניבה...הקלילה, הלא דופקת חשבון...

אז הזאתי.. יוצא לה לפגוש אנשים חדשים כל העת. בבר הזה, בפתיחה ההיא, באירוע השקה ההוא..באודישן..ואיך לא? בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות: הפייסבוק.

קשרים וירטואלים שהופכים לאמיתיים.

לעיתים קורה שאני קצת מתבלבלת, כאילו מתבשמת מהכל...קשרים חדשים, בראש כמו ישנים.

הלב נפתח, העוצמות ממכרות.

הכמיהה, התשוקה, האדרנלין.

ואז ברגע של אמת. אני מתפכחת.

מצד אחד זהו רגע כואב.

מצד שני זה מחזיר אותי אל האמת שלי. לבחירות הראשוניות שלי, הכל-כך נכונות.

זה מחזיר אותי לאנשים שהשארתי ונשארו לצידי במשך השנים, מהילדות, מהצבא, מהאוניברסיטה, מהעבודה ב"פתוח", מהתואר השני. אנשים שהיו שם לאורך השנים, שהתווספו כל אחד בחיבורו אלי,

כאלו שנשמותינו שלובות כמארג שתי וערב.

הם ספורים, אבל הם אמיתיים, הם גדולים מהחיים.