בימים אלו שמה של הדמוקרטיה נישא בכל פה. שורת חוקים מטעם הימין, באים לדברי יוזמיהם להגן עליה מן התקשורת ומערכת המשפט השמאלניים. מאידך, הללו גם הם אינם טומנים ידם בצלחת, מפעילים סיוע חוץ, ומגייסים ממשלות ומדינות, שתחביבן הוא לבחוש בדמוקרטיה הישראלית. מנהיגת האופוזיציה יודעת היטב מה מעמדה האלקטוראלי-פרלמנטארי באזור הבחירה הלבנטיני שלה, אך ממש ככה היא מבינה, שסוד כוחה הוא בקרב הדמוקרטיות שאין להן זכות בחירה בקלפיות של משרד הפנים הישראלי וחבל...

אלו הימים שאין יפים מהם בכדי לערוך אזכרה לראה"מ הראשון, שהקים את "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". את מנהיגותו בנה כידוע בן-גוריון באמצעים "דמוקרטיים" למופת, כמו, רדיפתם של אנשי הארגונים מן האופוזיציה אותם כינה "פשיסטים" ומסירתם לבולשת של הממלכה המאוחדת הדמוקרטית; שימוש ב"תותחים קדושים"; ומסירתם של ילדי העולים הדתיים לחינוך מחדש בקיבוצים חילוניים. יש לציין, שהמייסד הנ"ל לא הבדיל בין ימין ושמאל וכשהבין שהפלמ"ח מייצג את מפ"ם ה"קומוניסטית", לא היסס לפרקו באמצע הקרבות בתש"ח, בשם הדמוקרטיה.

ונחזור לימינו אלה: לדברי נשיאת בג"ץ, "יוזמות החקיקה של הימין מביאות את מדינת ישראל לגרמניה של 1933". להבנתה, כדקלום דברי קודמה אהרן ברק, דמוקרטיה הינה שלטון הרוב החייב להתחשב במיעוט. כלומר, לתת את השלטון המוחלט בידיה וידי חבריה, שהשקפתם היא נחלת מיעוט זניח בין תושבי ישראל, או במילים אחרות "הציבור הנאור".

במפלגת "העבודה", צווח עמיר פרץ, על הצבתו של עופר עיני בראש הרשימה להסתדרות, שנתקבלה ברוב קולות מוחלט במוסדות המפלגה. לדעתו הדבר אינו דמוקרטי. כמוהו בדיוק, מתמרמרים מופז ודיכטר ב"קדימה", על שליטתה הדיקטטורית של ליבני במוסדות מפלגתם. ואילו ב"ליכוד", משנה נתניהו את מועד הפריימריז כאוות נפשו, לפי העיתוי שיבטיח לו את הניצחון הכי קל על סילבן שלום. הלה לא נשאר חייב ובתגובה זועק את זעקתו, בשם הדמוקרטיה כמובן.

בתוך כל ההמולה הזאת, רוחשים וגועשים עיתונאים רבי השפעה, טייקונים עתירי ממון ושגרירי מדינות חוץ, המביעים את "דאגתם" מירידת ערכי הדמוקרטיה במדינת ישראל, דווקא בשעה שאצל הישמעאלים סביב סוף סוף יש להם עדנה, בדמות עלייתו של האיסלם הקיצוני, המקבל רוב קולות בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, כתוצאה של "האביב הערבי".

לפני כמה שבועות, קראנו בפרשיות התורה על מערכת השלטון בסדום. בין היתר, מובאים בדברי המדרש, דרכי המשפט שנהגו במקום ההוא. למשל, מי שחטף שם מהלומה ובא לבית הדין, היה מתחייב בתשלום למכהו על המאמץ שלו וכידוע אליעזר עבד אברהם שהוכה שם, השתמש בהיגיון זה כשהיכה את השופט ושלח אותו לשלם את הדמים המגיעים לו, למכהו. כמו כן, מי שהיה לו שור אחד, היה חייב לרעות את כל בהמות העיר. ומי שאין לו בהמה כלל היו מגלגלין עליו לרעות שני ימים ועוד כהנה וכהנה מנהגים מוזרים.

אכן בשום מקום לא ראינו הסבר לכך, מדוע אותם אלו שסבלו מההיגיון ההפוך של סדום, קבלו את הדבר בשוויון נפש ולא התקוממו על כך. למה למשל אותו שופט שקיבל את מתת ידו של אליעזר, לא הבין מכך את הדבר המובן מאליו, היינו שמערכת החוקים שלו מסואבת משורשה? איזה עניין היה להם לקיים כאלו עיוותים, שבהכרח חלקם הגדול סבל מהם?

יתירה מזאת. כשבאו המלאכים לסדום, התאחדו כל בני המקום שמדי יום ביומו לפחות חלקם היו סובלים מריקבון הדין שם, לרדוף את לוט, על מנת שימסור להם את אורחיו. מה היה הדבק שאיחד את יושבי הג´ונגל הזה, בו טרפו חיות אדם איש את רעהו? מה היה פשר גאוותם על מנהגי המקום, עד שהתריסו ללוט "האחד בא לגור וישפוט שפוט"? והלא הם עצמם סבלו משיטת השלטון והמשפט שלהם יותר מכל!

למי שמביט כיום בפסיפס הדמוקרטי המרכיב את מדינת ישראל, דומה שלא תקשנה שום קושיות מעין אלו. יכולים כל החלקים המרכיבים את הדמוקרטיה הישראלית לגדפה,להשמיצה ולהוציא את דיבתה רעה כנפשם שבעם. אך בסופו של דבר, כשהם מגיעים לעסוק בעניין שנאתם לתורה ושומריה, מתגלה בהם אחדות מלאה מקיר לקיר. כלפי חובת האדם בעולמו, קיימת אצל הפוקרים חזית דמוקרטית אחידה. החרדים, הם הלא דמוקרטיים, הכופים והמפלים.

שווה להם לסבול לדבריהם, כל עיוות שהם מזהים ביריביהם הפוליטיים, כשהם מגנים את מושגי הדמוקרטיה של זולתם ומקוננים על כך, שאין דמוקרטיה בישראל. אך הכל שריר וקיים, עד שהם באים לתקוף את הנעשה אצלנו. או אז, לבני, מופז, שלום, נתניהו, בייניש וקלינטון, כולם בצד אחד, הצד הדמוקרטי כמובן. ממש כמו אנשי סדום, קרבנות רבים מוכנים להקריב הללו לדבריהם, על מנת לזכות באותה גושפנקה לפריקת עול מוסרי, שהם שואבים מהמונח "דמוקרטיה". כל היתר הוא בבחינת אחיזת עיניים, לדבריהם עצמם.

הבה אפוא, נתייחס לסאגת הצביעות הזאת בבוז הראוי לה ואם אי פעם יהיה איזשהו מכנה משותף בתפיסתם הדמוקרטית לדבריהם הם מעבר לרעיון ההתפקרות המשותף, או אז נוכל לכל הפחות לענות כסיל כאיוולתו. כרגע קשה לצפות כזו התפתחות.