| הבן אדם צריך תוכנית מדינית אני מוצפת פיתויים בדמות ספרים שמחכים שאקרא אותם, סרטים לצפות בהם, מסיבות לרקוד, אנשים להכיר. אתרים לבקר באינטרנט ובעולם, אבל לא בשביל זה באתי לכאן. אני יש לי תוכנית מדינית. והיום, יותר מכל זמן אחר, הגיע זמן הביצוע. נגמרו לי כל התירוצים. כבר אין לי ילדים בחופש גדול, אין לי בבית כמעט אף אחד, אם מדייקים. מה שיש לי עדיין זה זיכרון חזק של מה אני רוצה לעשות בחיים האלה – וזה לכתוב ספר. המציאות היא בלגאן אחד גדול, איך שלא מסתכלים עליה. כמה שאני מנסה להירגע, להספיק, לא ממש מצליח לי. כבר התחלתי את היום במדיטציה, באסנות (= תנוחות יוגה), בתפילה לזוגיות ולשלום הילדים (מהספר "תפילות נשים"), בבוץ עם סוכרזית, בצום עד הצהריים. במיץ תפוזים, בהכנת מלאכות (ככה נקראים שיעורי הבית) ב"ימימה", בקריאה בקלפי סגולה (ערכה של ספר וחפיסת קלפים...), בפתיחת ההורוסקופ היומי ב ynet, בקריאת הטארות של walla. במה לא. רק האפשרויות גומרות אותי. וצריך לבחור מכל השפע, כדי להגיע ממוקדת לכתיבת הספר שלי.אחרי כמה שעות כאלה של בוקר, שהוא בזבוז משווע, כבר נהייה צהריים, צריך להכין אוכל לילדים, אחר כך לנוח, וכך יום רודף יום, שנה אחרי שנה, החיים חולפים, האנרגיות אוזלות... טובי, המורה היפהפיה והחכמה ליוגה בקאנטרי, סיפרה בשיעור האחרון על תלמיד שמורו נתן לו תרגיל, כדי ללמדו משמעת - להניח בכל בוקר כוס מים על החלון במשך חצי שנה. ולעשות את זה ברצף! שנתיים לקח לבחור לעשות את זה (את החצי שנה) ברצף...כמו התלמיד ההוא גם אני גררתי את חובות לימודי לתואר השני 5 שנים, והשבוע – סיימתי! העבודה האחרונה הוגשה! זה מרגיש נדוש ודומה ללידה. כשהייתי בהריון, והתנפחתי כמו בלון, נבהלתי מהרגע בו אצטרך ללדת, ואהיה תלויה כמו עיזה הפוכה, בין שמיים לארץ, עם כאבי תופת, שזה לא ממש מתאים לי. הנסיכה האדומה פרגי, קראתי אז בעיתון, הזמינה תור לניתוח קיסרי בתאריך הממוזל 8.8.88. נסיכה או לא? אני ילדתי שבועיים לפנייה, בתאריך שונה לגמרי, בן ג'ינג'י, אדום משלי, גם כן בניתוח קיסרי. ישנתי, התעוררתי, והילד בחוץ. חודשים אחרי שנולד, עוד התפעלתי איך עברתי את זה. איך הוא כבר בחוץ, ואני יכולה להירגע. כך מרגיש לי התואר השני. נגמר! מה שמפחיד הוא, שמה שזה אומר - שאין יותר סיבות לדחות את הכתיבה. אני מצהירה בזאת, שחודש מהיום, הספר שאני כותבת בראש ובמחשב כבר שנים - גמור. על החיים והמוות. אולי הוא לא ישנה את העולם (אני מקווה שכן, כמובן), אבל אסיר אותו מעל ליבי. זה בטוח ישנה אותי. כי בן אדם שכתב ספר לא דומה לבן אדם שלא כתב ספר...וכמו שצרות באות בצרורות, כך גם שמחות וכך גם סיומים. השבוע האחרון הוקדש לסיומים. שעה לפני שהילדה יצאה לסמינר הכנה לפולין התחננה שאסיים את הכפפות שסרגתי לה לפני שנתיים. נשאר רק לתפור אותן, באמת כלום. שנתיים הן מחכות לזה. אז דווקא עכשיו? התמרדתי, דווקא באמצע יצירת המופת הטלוויזיונית "מיכאלה"? לא האמנתי, אבל בחצי שעה, ותוך כדי "מיכאלה", הכפפות מאחורי. כותרת משנה: כבר התחלתי את היום במדיטציה, בתנוחות יוגה, בתפילה לשלום הילדים, בבוץ עם סוכרזית, בצום עד הצהריים, בפתיחת ההורוסקופ ב ynet... דבר אחד לפחות ברור - ספר לא יצא מכל אלה. |