כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    כמה כמה בדרבי?

    2 תגובות   יום שלישי, 6/12/11, 14:20

    אם עקבתם בימים האחרונים אחר הנעשה בעולם ובעולם הקולנוע בפרט, הבחנתם בוודאי בשני דברים. קודם כל, עכשיו דצמבר, החודש האחרון של שנת 2011. הדבר השני, שהוא נגזרת ישירה של הראשון, הוא שהתחילו להתפרסם סיכומי שנה ופרסי מבקרים שמאוד אהבו סרטים שלא ראיתם עדיין ואתם גם לא מכירים אף אחד שראה. זה לא מקרי שעוד לא ראיתם אותם. מעבר לרצון של מעניקי הפרסים להיות אלה שאהבו את הסרט לפני שזה היה פופולרי, הסרטים האלה נשמרים בכוונה לסוף השנה, כדי לסייע למצביעי האוסקר עם בעיות הזכרון שלהם.

    סיכומי שנה הם דבר מעט מגוחך במבט ראשון. למרות שהם מתייחסים לשנה מלאה, אין בהם כמעט סרטים שיצאו לפני אוקטובר וחלקם אפילו עוד לא זכה להפצה רחבה בקולנוע הקרוב לביתכם. למעשה, נדמה כאילו המפיצים יודעים לחזות את טקסי הפרסים ואת סיכומי השנה טוב יותר מהאנשים שעורכים סיכומים שכאלה. עובדה שבדיוק הסרטים ששומרים לרגע האחרון הם אלה שמככבים ברוב הרשימות. זה כאילו שמוציאים במכוון את הסרטים הפחות טובים לאורך השנה, רק כדי שמבקרים יוכלו לדרוך עליהם בדרך לאוצרות של סוף השנה.

    במשך שנים, הפרס שפתח באופן לא רשמי את עונת הפרסים היה הפרס של National Board of Review (NBR בקיצור). מאחר והם היו הראשונים להעניק פרס בסוף השנה, עוד לא היה מבול של טקסים וסיכומים שהקהו את ההבחנה בין זה לזה ו-NBR  נהנו מחשיפה תקשורתית גדולה במיוחד. זה שבעשור האחרון, כל הזוכים שלהם בפרס הסרט הטוב ביותר גם היו מועמדים לאוסקר, כולל כאלה שנחשבו בעלי סיכוי נמוך יחסית (מולאן רוז', מכתבים מאיוו ג'ימה), בכלל תרם לקישור המלאכותי של הטקס לאוסקר. מלאכותי, מכיוון שאין שום קשר ישיר בין חברי NBR, או כל גוף עיתונאי אחר (כולל גלובוס הזהב), לחברי האקדמיה שמצביעים לאוסקר.

    הקשר האורגני יותר נמצא בפרסי הגילדות, המוענקים מאוחר יותר, אחרי שרבים מהעיתונאים כבר אמרו את דברם. בגילדות חברים אנשי תעשיה שאחוז ניכר מהם הם גם חברי אקדמיה. ראינו בשנה שעברה דוגמה קיצונית להבדל בין שני סוגי הטקסים, כאשר רוב העיתונאים בחרו ב"הרשת החברתית" או "התחלה" כסרט השנה שלהם, בעוד הגילדות הצביעו באופן גורף ל"נאום המלך". זה נגמר עם ארבעה אוסקרים למלך ג'ורג', כולל פרס הסרט הטוב ביותר. קצת קשה להסביר את הפער בין הבחירות, מלבד זה שלאוסקר מצביעים הרבה מאוד אנשים וטעמם קרוב יותר למכנה המשותף הרחב, מאשר טעמם של מבקרים שחלק מתפקידם הוא לרדת לדקויות שהצופה הממוצע לא מייחס להן חשיבות. עם זאת, הסרט שסוחף את פרסי המבקרים, נוטה להיות לפחות מועמד חזק לאוסקר, אם לא הזוכה. אפשר אפילו לתהות כיצד כל כך הרבה מבקרים, מכל כך הרבה איגודים מקומיים ועיתונים שאינם קשורים אחד לשני, חולקים את אותן בחירות, לא רק זה עם זה, אלא גם עם חברי אקדמיה רבים.

    התשובה לכך, או לפחות מה שאני מאמין שהיא התשובה, תחסוך לי לענות גם על שאלה נוספת – למה בכלל אכפת למישהו מפרסי המבקרים, אם הם לא קשורים לחברי האקדמיה ולא מייצגים את טעמם? הביטו לרגע בטבלת דרוג המבקרים של שבועון זה או אחר. הסרטים שנמצאים במעלה הטבלה נמצאים שם כי יש להם את ממוצע הכוכבים הגבוה ביותר ואותו דבר, רק להפך, לגבי הסרטים שבתחתית. את הממוצעים האלה קובעים על ידי קבלת ציון ממספר מבקרים וחישוב פשוט בעזרת חיבור הציונים וחילוק התוצאה במספר המבקרים. כעת, הביטו בטבלה של שבועון אחר ותראו שהיא פחות או יותר זהה. אמנם יש שינויים פה ושם, כי לא אותם מבקרים מיוצגים בשתי הטבלאות, אבל נראה שאפשר להסיק מהן על קונצנזוס לגבי מה סרט טוב ומה זבל. אני מציע שתערכו סקר משלכם, לא בקרב מבקרים, אלא בין אנשים שאתם מכירים והולכים לסרטים. אם תערכו את הסקר בקרב אנשים מבוססים, עם הבנה מסויימת בקולנוע ובטחון עצמי גבוה (גם אם שקרי) ביכולת לזהות איכות, תקבלו שוב תוצאות דומות לאלה שבטבלה. אלה לא מבקרים, אבל טעמם מספיק דומה כדי ששמות מסוימים יחזרו על עצמם יותר משמות אחרים. למרות שלכל אדם טעם אישי, אם תשוו בין אוכלוסיות דומות, יהיה להן גם מכנה משותף רחב דומה. מן הסתם, תקבלו תוצאה שונה אם תשוו בין מאיר שניצר ויאיר רוה לבין האיש בשוק הכרמל שמוכר מארז מקורי של סרטי ימין מסיקה.

    זה המצב גם בין המבקרים והאקדמיה. למרות שחברי האקדמיה נוטים יותר לבידור טוב ורגש על חשבון סרטים איראניים שמצולמים בשוט אחד, מאולתרים על המקום ומועברים כולם בווייס-אובר, הם עדיין מספיק מבינים בקולנוע בשביל לזהות סרט טוב במיוחד. המבקרים בוחרים בהתאם למה שהם מאמינים שהכי ראוי, אבל מכיוון שיותר אנשים יאהבו סרט של מרטין סקורסזה או אלכסנדר פיין, מאשר את "חורף בגני תקוה", הסרטים שמושכים יותר קהל יזכו, אפילו בקרב קהל אליטיסטי. לחברי האקדמיה טעם דומה, אך לא זהה, אז הבחירות של המבקרים יעידו על מגמה ואנשי התעשיה יקדמו את המגמה לתוצאה יותר פרקטית.

    גורם נוסף שאסור להתעלם ממנו, הוא אפקט העדר. אני לא מתכוון שהתלת-מימד ב"הוגו" כל כך אמין שברגע שרכבת נכנסת לתחנה, מאות אנשים נמלטים מהאולם. הכוונה היא לכך שלא סתם יש מספר מצומצם של זוכים בכל עונת הפרסים הזו. ההגיון אומר שכאשר יוצאים בשנה מעל 300 סרטים חדשים ויש עשרות טקסי פרסים, שכל אחד מהם מחולק למגוון קטגוריות, תהיה התפלגות משמעותית של הזוכים. במציאות, יוצא ששניים-שלושה סרטים קוטפים כמעט את כל התארים החשובים ושניים-שלושה שחקנים או במאים מוזכרים שוב ושוב בכל הטקסים. כדי להבין איך זה קורה, צריך לקחת בחשבון שעד שלמעשה נערכת ההצבעה, כבר מתקיימים חודשים ארוכים של דיונים והחלפת דעות אודות אלו סרטים יהיו מתחרים חזקים על האוסקר. NBR אבדו השנה את הבכורה לטובת תא המבקרים של ניו יורק, שהקדימו את הטקס והיו הראשונים להציג את נבחרי השנה שלהם. לסרט הטוב ביותר, בחרו את "הארטיסט" ומישל האזאנאביצס זכה על בימויו. שלושה ימים לאחר מכן, NBR בחרו את "הוגו" לסרט הטוב של השנה והעניקו למרטין סקורסזה פרס על בימויו. התחלה מעניינת, שכבר יוצרת רושם של עונת פרסים מגוונת ומעניינת ואולי אפילו תחרות די פתוחה על האוסקר. עוברים עוד שלושה ימים והמבקרים מוושינגטון הבירה אומרים את דברם: הסרט הטוב ביותר ל"הארטיסט", הבמאי הטוב ביותר למרטין סקורסזה על "הוגו". שלושה גופים שונים, המצביעים בנפרד ואין חפיפה בין הרכב חבריהם, כבר מראים התחלה של דפוס. רק שלושה פרסים, יותר מחודשיים וחצי לפני האוסקר וכבר אפשר לסמן את הארטיסט והוגו כמועמדים בטוחים לפרס האקדמיה. זה נשמע כמו הגזמה, אבל ככה זה עובד. מערכת יחסי הציבור פעלה רבות כדי ליצור את הרושם שהסרטים האלה יהיו גורם חשוב בקרב על האוסקר וכעת, תפעל במלוא המרץ לשמר את התחושה על ידי הדגשת הזכיות הראשונות וצבירת זכיות נוספות עם הזמן.

    פה העדר כבר שועט. ככל שסרט מקבל יותר פידבקים חיוביים מאנשים שזה תפקידם, אנשים נוספים ירגישו שהוא אכן טוב במיוחד, עוד לפני שצפו בו. עצם הידיעה שסרט נחשב ראוי לזכיה בידי אנשים בעלי מכנה משותף ברור אתכם, תגרום לכם יותר לשים אליו לב ולשפוט האם הוא ראוי לפרס. המח שלכם כבר לא חושב מה הסרט הכי טוב שראיתם כל השנה, אלא מבין הסרטים שכבר אומרים שיהיו מועמדים לאוסקר, איזה הכי ראוי לזכיה. במילים אחרות, רשימה של מעל 300 סרטים לבחור מתוכם, הצטמצמה לפחות מעשירית עוד לפני שהוכרזו המועמדים ולעשירית מזה כשאנו קרבים לתום עונת הפרסים. אם כל כך הרבה אנשים אהבו את "חוף מבטחים", למה לא מדברים עליו כזוכה אפשרי באוסקר? כי הוא לא סומן ככזה מלכתחילה?

    אל תבינו אותי לא נכון, אני בהחלט חושב שטעם אישי הוא גורם חשוב בהצבעה לאוסקר. עם זאת, מדי שנה חוזר המצב בו רשימה מצומצמת של סרטים מככבת בעונת הפרסים והיא הולכת וקטנה ככל שגופים שונים מכריזים על בחירותיהם. כשסרט זוכה בפרס, או אפילו רק מדברים עליו כעל זוכה אפשרי באוסקר, הנטיה שלנו היא להתעלם אוטומטית מפוטנציאל הזכיה של סרטים שלא מדברים עליהם ככה. במקום לחשוב שמבין עשרות פרסים, שניים הלכו בינתיים להארטיסט ואחד להוגו, אבל אנחנו רק בתחילת הדרך והכל עוד פתוח, אנחנו והמצביעים על הפרסים הבאים, מתרגמים את הנתונים כ"הארטיסט מוביל על הוגו 2:1" וכבר פוסלים את מי שלא התחיל טוב את העונה.

     

    בכל אופן, אם אתם רוצים סיכום יפה ומושקע של כל שנת 2011 בקולנוע, מומלץ לצפות בקליפ הזה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/12/11 10:52:
      חשוב לציין שיש עוד הרבה סיבות למה סרט מסוים נבחר וסרט אחר לא. יש הרבה עבודה של מפיצים ונסיבות פוליטיות והיסטוריות שמשפיעות על התוצאה, כמו גם רצון של חברי האקדמיה לבחור במשהו שונה מדי פעם. לא נכנסתי לזה כדי להתמקד בקשר בין פרסי המבקרים לפרסי התעשיה.
        7/12/11 08:23:

      ניתוח מעניין ביותר לדינמיקה של בחירת הזוכים לפרסי האוסקר.

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין