"לרשותו של שום אינקוויזיטור לא עומדים עינויים איומים כאלה העומדים לרשות החרדה, ושום מרגל אינו יודע איך לתקוף בערמומיות כזאת את האדם שבו הוא חושד, לבחור את רגע החולשה הרבה ביותר של האדם, או להניח מלכודות שבהן ייתפס ויילכד, כפי שיודעת החרדה"    (סרן קירקגור)

(*)

אני גלעד.

באתי מעולם לא נורמלי. חסר כללים. חסר טיפת ביטחון. תהו ובהו.

מסתובבת בין אנשים, אבל אני גלעד.

אור השמש זר לי.

קשה לי לדבר עם אנשים.

צריכה את השקט.

צריכה פינוק.

צריכה אהבה.

צריכה לחוש ביטחון.

להרגיש שיש כללים שמתקיימים בעולם הזה

צריכה ללמוד מחדש מהי שמחה.

השובים שלי זו הכימיה שלי.

אלו לא שובים של העבר, של ההסטוריה, שנעלמו ללא שוב.

הם מאיימים. כל הזמן מאיימים.

כשהם מתקרבים, אני באימה, אני נלחמת בכדי לא להחטף.

זו מלחמה עם כללים מוזרים.

במלחמה הזאת אני צריכה לדעת איך לא להשתמש בכוחות

איך לא להתייחס, איך לא להילחם...





(*) מחשבות ביום בו גלעד חזר הבייתה:  גם אני רוצה כל כך. לצאת לאור השמש מהצינוק שהדיכאון כלאני בתוכו... להשתחרר מציפורניה של החרדה...

 

והנה מה שכתבתי בפסח תשע"א, כשהייתי עמוק בבור:

חג החרות

ואני בכלא

אין לי חופש

מנפשי ומגופי

שבויה בידי

כימיה קלוקלת

הגוזלת ממני

את חופש הבחירה

הבסיסי ביותר

החופש לשלוט בעצמי

במחשבותי, תחושותי, פעילותי

כלום לא בידי

אני בבור האסורים

עמוק עמוק בבור