כותרות TheMarker >
    מעבר ל-
    TheMarker Cafeיהודית מליק שירן שערי המגילהמכתב לאבא שגר בגן עדן מאת גילי מצא

    ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café

    כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.

    ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.

    אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי

    שערי המגילה

    פגישות עם אנשים מעניינים האוהבים את המילה הכתובה

    0

    מכתב לאבא שגר בגן עדן מאת גילי מצא

    מכתב לאבא שגר בגן עדן מאת גילי מצא

    ‎67

    חברה וקהילה  חמלה, מוות, סוף החייםהמתת חסד, אהבה

    73 תגובות   יום חמישי, 8/12/11, 10:05

    אני מארחת בבלוגי את מכתבה של גילי מצא, שהיא חברה שלי, בחודש ינואר הקרוב היא תקיים כנס בנושא "הזכות לחמלה", הכנס וההזמנה מיועדים לקהל הרחב. הכניסה בתשלום 60 ש"ח.

      

    עברה כמעט שנה אבא, מאז שראיתי אותך עוצם עינייים. אמבולנס שחור לקח אותך מכוסה לתחנת הביניים של הסוף. למחרת פגשתי אותך חנוט עם פה פתוח, בשאגת אל-מוות. מהדהדת את ה"די, די", שצעקת במשך שנה ,שבה לא אפשרו לך מיתה ראויה, כי שילמת שכר דירה על מיטה. לחייך שקועות, מכווץ לתוך העולם הבא, ולא יכולתי לעזוב אותך ככה. אז אחזתי באלונקה, עד פי הקבר, מסרבת שיטילו אותך בחבטה, כי "לעפר תשוב".

    ''

    היה יום גשום, והתכריכים היו דקים. החזקתי את ראשך וירדתי פנימה לבור ורציתי להמשיך לרדת. הקברנים לקחו אתים בידיים, ואני שלפתי צפורניים ולקחתי רגבים לחים. הידקתי אותם, שיכסו אותך כמו שמיכה. ואז לקחתי את זכותי, לכרות לך מנוחת עולם באת. מסביבי שמעתי את האדמה מוטחת בצרורות, מכסה אותך במרחק עד מחיי. נותרתי לבד, נסערת מאוזלת ידי במשך חודשים ארוכים. לעזור לך למות בכבוד, כמו שכתבת במפורש, בעודך צלול ובריא.

    ''

    מקווה שאלוהים פתח בגדול את שערי השמיים. שהכין לך כסא מרווח מספיק לצדיק. כמי שלחם בחייו עבור תינוקות, נכים, אלפי פגועי תאונות דרכים, עבודה, ניתוחים רשלניים. שקיבל אותך כמו מלך, כמי שהיה סנגורם של נתינים. שלפחות שם, בין מלאכים, אתה מחובק ונח. אבל רציתי שתדע, שאני פה נלחמת.

    ''

    שבועיים אחרי השבעה, עליתי ליפי הנפש בכנסת. שמתי להם על השולחן מכתב אישי, טרום הצעת החוק "מרשם המוות". 16 הרימו יד, מיעוט שנידחה, ובכך נגזר דינם המעוות, של גוססים וחולים במדינת דת. שכמוך, לא יוכלו לזכות ברחמים, בסוף החיים. זו הסיבה אבא, שמאז לבשתי את הגלימה השחורה שלך. איתה ערערת בבית המשפט העליון, של העולם הזה, "התחתון". בלי תואר לעסוק בצדק, הבנתי שאני חייבת למצוא דרך חוקית אחרת, לפתוח דלת. זו הסיבה שהחלטתי ליזום כנס בשם "חמלה בסוף החיים". כדי שהגורל לא יצחק לי בפנים. ולכל מי שחייו יקרים לו, ומותו.

     

    כ נ ס לזכרו של עו"ד יהודה מצא ז"ל

     

    "חמלה בסוף החיים"

     

    יום רביעי, ט"ז בטבת תשע"ב 11.1.2012, שעה 16.00,

    מלון "הר הכרמל" חיפה, דרך הים 103.

     

                 

    16.00 – 16.30            התכנסות

     

                                        ברכות:- פרופ' אמנון כרמי, ראש המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה, אוניברסיטת חיפה.

      גב' גילי מצא, עיתונאית-צלמת.

     

    16.30 – 17.00            פרופ' (אמריטוס) עמוס שפירא, אוניברסיטת תל אביב, דיקן בית הספר למשפטים,

                                          המרכז האקדמי "כרמל", חיפה.

                                    "על בלבול מושגים וטשטוש ערכים לגבי הימנעות והפסקת טיפול וסיוע ישיר במיתה".     

    17.00 – 17.30            ד"ר מיכל בראון, פסיכו-אונקולוגית, מרצה במרכז הבין תחומי הרצליה ובאוניברסיטה העברית –

                                     "על החיים ועל המוות, על הרצון להחיש את המוות ואיכות החיים טרום המוות".

     

    17.30 – 17.45            הפסקה

     

                                    .

    17.45 – 18.15            הרב בנימין לאו, רב קהילת הרמב"ן וראש בית המדרש לצדק חברתי בירושלים.

                                        "על הענווה הנדרשת מהרפואה בסוף החיים".

     

    18.15 – 18.45            פרופ' מוטי רביד, מנהל בי"ח "מעייני הישועה", בני ברק.

                                        החולה הנוטה למות - הרופא והחוק".

     

    18.45– 19.00             פרופ' יונתן יובל, משפטן ופילוסוף.

                                        "המוות כחלק מן החיים".  

     

     19.00 – 20.00           דיון בהשתתפות הקהל.

     

    דמי השתתפות: 60 ₪ - כולל כיבוד קל והרצאות.

     

     

    יש להודיע על השתתפות עד ליום 8.1.2012 למרכז הבינלאומי לבריאות משפט ואתיקה

    טל: 04-8288936 פקס: 04-8288937 או בדו"אל  health.law.ethics@gmail.com 

     

     

    *כל הזכויות שמורות לצלמת ולעיתונאית גילי מצא, על צילומיה. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (73)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/2/12 13:10:
      כואב לי מאוד לשמוע על הסבל הנוראי שעבר עו"ד יהודה מצא ז"ל, לפני מותו. זה עלול לקרות לכל אחד מאיתנו, אם לא יחקקו כאן חוק נאור. אני משתדלת להיות מעורבת. הייתי רוצה לשמוע אם יש התפתחות בקידום החוק. תודה
        2/2/12 23:42:
      בהחלט רק עכשיו ראיתי את זה התמונות מרגשות במיוחד
        13/12/11 20:53:
      מרגש. אכן, אכן. כה רבים מאיתנו חווים זאת עם הוריהם ושומעים מהם כי הזיקנה היא מחלה קשה, כל כך קשה, שאפילו למות ממנה קשה. האריכו את חיינו ובתמורה עלינו למות בייסורים? יבורך כל מי שיוכל לשנות את המצב האומלל הזה.
        12/12/11 19:16:
      אוי, נושא כל כך קשה. וגילי הזאת כותבת... אני פשוט רועדת פה למקרא הדברים. חזק, אנושי, מרגש, נוגע, מעורר חמלה, ומעורר מחשבה. מתחשק לי לקום ולחבק אותה
        12/12/11 16:13:
      אמיצה!
        12/12/11 12:28:
      מרגש ועצוב כל כך תודה על השיתוף********************

      צטט: שולה ניסים 2011-12-11 08:43:50

      צטט: יהודית מליק שירן 2011-12-09 20:27:24

      תודה לכם חבריי שהצטרפתם לדיון, את האטימות של מוסדות לסיעוד אני מכירה מהכירות אישית. גם חמי עליו השלום חווה את כל מה שכתבה שולה על אמה. זה נכון, לכסף יש חשיבות ולחמלה אין. לא בגלל שהיא צנועה וענווה ובאה מנפש מוארת, אלא בגלל שהמרדף אחר הפרסום והכסף הוא מרדף שווא. אלה מוטיבים ריקים ורדודים שהחברה שלנו סוגדת להם ואיננה סוגדת לחיי אדם.

       

      יהודית, אנא הרשי לי לתקן אותך, מה שכתבתי הוא על סבתי מצד אימי, ולא על אימי תיבדל לחיים ארוכים.

       

       

      תודה לתיקון שולה יקרה. אכן אימך תיבדל לחיים ארוכים. 

        11/12/11 18:22:

      צטט: טאקילה 2011-12-10 12:09:44

      מרגש ועצוב עד דמעות. זו סוגיה לגמרי לא פשוטה. קשה לראות אותם בסיבלם, קשה לבקש את מותם.

      יהודית יקרה לליבי נשיקה

      אני עצמי נאלמו לי המילים מזדהה עם תגובתה של החברה היקרה טאקילה

      חיבוק אוהב ונשיקות חמות לליבך, יהודית יקירתי

      תודה על העידכון לגבי הכנס 

        11/12/11 08:43:

      צטט: יהודית מליק שירן 2011-12-09 20:27:24

      תודה לכם חבריי שהצטרפתם לדיון, את האטימות של מוסדות לסיעוד אני מכירה מהכירות אישית. גם חמי עליו השלום חווה את כל מה שכתבה שולה על אמה. זה נכון, לכסף יש חשיבות ולחמלה אין. לא בגלל שהיא צנועה וענווה ובאה מנפש מוארת, אלא בגלל שהמרדף אחר הפרסום והכסף הוא מרדף שווא. אלה מוטיבים ריקים ורדודים שהחברה שלנו סוגדת להם ואיננה סוגדת לחיי אדם.

       

      יהודית, אנא הרשי לי לתקן אותך, מה שכתבתי הוא על סבתי מצד אימי, ולא על אימי תיבדל לחיים ארוכים.

       

       

        11/12/11 00:01:
      יהודית יקרה, לא אגיד כאן לאן טלטלו אותי הדברים האלו, עד כמה הנושא נוגע, את מי ליוויתי בשנה האחרונה.....רק אספר לך ולקוראים: השבוע הומתה כלבתם האהובה של אחותי ובני ביתה בהמתת חסד אחרי ימים ארוכים של חולי וסבל. אני שואלת את עצמי בתוך הדמעות - לכלבים ולחתולים האהובים אנו מסוגלים לעשות את זה, עם כל הצער וכל הכאב שכרוכים בכך, מדוע איננו מסוגלים לעזור לאנשים היקרים לנו? תודה, יהודית, תודה על אף הקושי שבנושא הזה.
        10/12/11 21:46:
      תודה לכם על ההזדהות כי הרגשתי לגמרי לבד במאבק....
        10/12/11 21:06:
      אטימות המוסדות האמונים על רווחת הפרט זועקת לשמים. מכתב מרגש עד דמעות שלא ניתן לעצור אותן. , אשתדל בכל כוחי להגיע לכנס. .
        10/12/11 20:17:
      תודה לך על השיתוף
        10/12/11 15:16:

      מרגש וראוי להערכה פועלך כמו הקשר שלך לאביך.


      נושא חשוב לדיון ולמציאת פתרונות ותשובות.
      ענין זה נוגע לא רק לאנשים שהגיעו לשיבה טובה ונפלו למשכב,אלא גם לצעירים יותר, שלא רוצים

      לקבל טיפול רפואי שאין בו תוחלת ונאלצים בהעדר פתרונות חוקיים,בארץ, "למשוך" ולסבול.

      אולי זה לא קשור ישירות אבל פעילות של לפחות חלק מיפי וגם של יפות הנפש בכנסת באה לדוגמא גם

      באפליית גברים אלמנים ,בהשוואה לאלמנות , באשר לקצבת שארים מהמוסד לביטוח לאומי.

      התחושה מבחוץ היא שהם שולטים ופועלים כאילו חייהם הפרלמנטרים מסתיימים היום ,בעוד שאחרים

      שאינם מורמים מעם, בהיותם בסוף דרכם ,אפילו את המשאלה לא להמשיך , הם לא יכולים לממש.

      אני מחזק את  ידך!

        10/12/11 14:45:
      המוות מעולם לא היה נושא מדובר.זו ההדחקה הכי גדולה שלנו כבני-תמותה.אבל אם לא ניתן את הדעת עליו,ייתכן שהוא יבושש לבוא,וייגזר סבל מיותר
        10/12/11 12:09:
      מרגש ועצוב עד דמעות. זו סוגיה לגמרי לא פשוטה. קשה לראות אותם בסיבלם, קשה לבקש את מותם.
      מרגש ומרטיט,אין לי מילים
        10/12/11 09:53:
      זלגו דמעות מעיניי ושטפו איתן את מילותיי למקרא המכתב המרגש, יחד עם זאת אני מאמין שהזכות על לקיחת חייו של האדם נמצאת בידי האל ולא בידי האדם. זו דעתי ואמונתי. שבת שלום.
        10/12/11 07:09:
      ספור נוגע ומרגש יוזמה מבורכת וחשובה אך גם מבינה שההלכה מתקשה לאשר סוגייה זו. בהצלחה ..
        10/12/11 05:22:
      *
        10/12/11 04:53:
      *
        10/12/11 00:52:
      תודה יהודית על הבאת הענין לכאן. תכנית מכובדת ביותר. שאלה לא פשוטה - הפסקה יזומה של החיים. מניחה שמי שחווה כך, דעתו מבוססת. גם אני סבורה שיש לאפשר לאדם לבחור.
        9/12/11 23:31:
      אכן חמלה בסוף החיים נשמע ערב מענין רק שזה רחוק שבת שלום
        9/12/11 22:40:
      ולך יהודית תודה! שעוררת דיון למקרה הפרטי שלי,ולמחשבת הסוף שלא מובטח לאף אחד מאתנו
        9/12/11 22:38:
      חמלה היא האמת המוחלטת והלא שיפוטית, להבדיל מרחמים. חמלה קודם כל בין אדם כלפי עצמו ואז היא מתאפשרת כלפי הזולת ומשם כלפי כל משפחת האנושות ויצירי הבריאה. אם היתה חמלה של המערכת לנוכח מצבו של אבי, לא היה צורך בכנס שמארגנת שזו כותרתו.כי לחמלה אין היום רייטינג ולכן צריך לתת לה במה....
      תודה לכם חבריי שהצטרפתם לדיון, את האטימות של מוסדות לסיעוד אני מכירה מהכירות אישית. גם חמי עליו השלום חווה את כל מה שכתבה שולה על אמה. זה נכון, לכסף יש חשיבות ולחמלה אין. לא בגלל שהיא צנועה וענווה ובאה מנפש מוארת, אלא בגלל שהמרדף אחר הפרסום והכסף הוא מרדף שווא. אלה מוטיבים ריקים ורדודים שהחברה שלנו סוגדת להם ואיננה סוגדת לחיי אדם.

      צטט: שרה בכור 2011-12-09 17:58:02

      יהודית תודה על הפוסט החשוב הזה, אתמול חגגתי לאבא שלי יום הולדת 108, אבי נפטר לפני 22 שנה ואני מודה זה נראה כאילו זה היה לפני שנה, כל הסוגיות שאת מעלה ליוו אותי גם עם אבי ואחרי שנים כשליוותי את אימי, אתגר אנושי מהותי הוא ללות בחמלה אנשים בסוף דרכם עלי אדמות, ושאלות כבדות מסוגים שונים עולות ובאות תוך כדי. אני מבקשת להוסיף שאלה נוספת - על החמלה בחיי יום דווקא מתוך המפגשים עם סוף החיים, לא פעם אני שואלת את עצמי איפה היא החמלה בין אדם לאדם, בין החברה לאדם תוך כדי החיים, ליווי אנשים בסוף דרכם עשוי לפתוח אצלינו את הצורך בחמלה לאורך כל החיים. תודה ואהבה רבה שולחת לך.

      שרה יקרה,

      תודה שהצטרפת לדיון הפורה הזה כאן. את מעלה סוגיה שלו הייתה בנמצא חמלה, היא הייתה צריכה ללוות אותנו בחיי היומיום שלנו ולא רק בדרך ללא  מוצא לעת זקנה. אני מסכימה איתך וזאת משום עיסוקי כפעילה חברתית בארגונים שונים, אשר שם אני פוגשת בחמלה של מטפלים למטופלים, או כאלה שלא מוגדרים כמטופלים, אך נהנים מחמלה אנושית.

       

      כדי שחברה תאהב את עצמה,היא צריכה לפעול במעשים. יותר התנדבות בשטח, היא עשייה הנוגעת באנשים. נתינה מהלב מובילה לסיפוק נפשי עצום. כאשר במציאות חיינו אדם לאדם זאב והחברה אטומה לכאבו של הזולת ומתעוררת רק כאשר יש פניה לציבור בהצלת חיים של ילד קטן מלוקמיה, זה מראה כי החברה שלנו עסוקה בנהנתנות וסביאה. חמלה צריכה להיות ערך עליון ביחסי בני אדם. כשהיא איננה אפילו מחוקקי החוקים שאנחנו בחרנו בהם, אם הם אטומים לרגשות הזולת-אז איפה היא החמלה ? לא מתגוררת בכנסת ישראל, לא מתגוררת במצפון האנושי.

       

      היום העברתי בבית הספר את הדיון על המתת חסד, שיחה לא פשוטה הייתה לי שם עם בני נוער, שיש להם דעות נחרצות המציינות עובדה, אין להאריך חיי אדם כשהוא צמח למעלה מעשר שנים, אין להאריך את סבלו של אדם החולה במחלה סופנית או לחילופין היא מחלה חשוכת מרפא. ולמה לא להטות זמן,אוזן קשבת, מידה של מחשבה ולקבוע חד וחלק שאדם הסובל בשארית חייו מכל הסיבות שהעליתי כאן,למה לא לגאול אותו מייסוריו? גאולת הייסורים היא לא רק של החולה אלא של המשפחה כולה.

       

      יהודית שבת שלום לך . אתה מקסימה , הפוסט מרגש וכואב גם יחד , המתת חסד כשמה חסד לאדם שסובל , אולם הנושא סבוך ומסובך , ומי הוא שיקבע או קובע האם לאשר או לאפשר המתת חסד ?! לא פשוט , מאוד נוגע ומרגש. ושוב אנו שואלים ונשאלים היכן החמלה !?
        9/12/11 17:58:
      יהודית תודה על הפוסט החשוב הזה, אתמול חגגתי לאבא שלי יום הולדת 108, אבי נפטר לפני 22 שנה ואני מודה זה נראה כאילו זה היה לפני שנה, כל הסוגיות שאת מעלה ליוו אותי גם עם אבי ואחרי שנים כשליוותי את אימי, אתגר אנושי מהותי הוא ללות בחמלה אנשים בסוף דרכם עלי אדמות, ושאלות כבדות מסוגים שונים עולות ובאות תוך כדי. אני מבקשת להוסיף שאלה נוספת - על החמלה בחיי יום דווקא מתוך המפגשים עם סוף החיים, לא פעם אני שואלת את עצמי איפה היא החמלה בין אדם לאדם, בין החברה לאדם תוך כדי החיים, ליווי אנשים בסוף דרכם עשוי לפתוח אצלינו את הצורך בחמלה לאורך כל החיים. תודה ואהבה רבה שולחת לך.
      משתתפת בצערך ושולחת חיבוק חם.
        9/12/11 16:13:
      המתת חסד כשמה היא-חסד עם האדם.מי המוסמך לקבוע על כך?הדתיים יגידו- שרק היושב במרומים, הרופאים יגידו- "זה תלוי".הם יצדדו במה שהמחוקקים קוראים לו "המדרון החלקלק".מצב שבו אנשים עלולים ליטול חייהם של אחרים תחת מסווה של חסד, אבל בעצם זה רצח, או הרג ממניעים לא טהורים.ואני אומרת-במצב בלתי הפיך כמו שאבי היה בו, כאשר אין תוחלת לחייו (מחלות כמו אלצהיימר, פרקינסון בשלב מתקדם, als-לא דכאון למשל שהוא הפיך בעזרת תרופות!)והוא חווה "סבל שאדם מן הישוב לא יכול לעמוד בו", כך כתב בצוואתו, לא צריך לשאול דעה של מלומדים, אלא לעזור לממש רצון מפורש!
        9/12/11 15:36:
      חשוב צודק וכואב,,
        9/12/11 15:34:
      שבת שלום*
        9/12/11 15:27:

      מכתב מאוד מרגש וחם יהודית של בת שכותבת לאביה ביום מותו.

       

      הנושא מסובך,ויש פנים לכאן ולכאן.

      האם אריק שרון שמונשם ע"י הטכנולוגיה צריך לשכב במיטתו כצמח מבלי יכולת לתפקד,לדבר,לשמוע?  או שראוי הוא להמתת חסד?

      האם 2 בניו יסכימו להמיתו?

      מי מחליט מתי הגיע קץ האדם לחיות?מי יכול להחליט אם אריק שרון סובל, או לא סובל,ולכן אין להמיתו בהמתת חסד?

      תודה על פוסט חשוב.

      כוכב

        9/12/11 14:04:
      אני מאוד מזדהה עם הכתוב. אני מאחל לך בהצלחה. לחוקק חוק בארץ שלנו מצריך מודעות. וזה צעד ראשון לכתוב על כך.
        9/12/11 13:02:
      כל כך נוגע..את כזו מדהימה!!!
        9/12/11 11:24:
      חודר ללב.
        9/12/11 11:09:

      מדהים. שתבוא עליך הברכה, גילי מצא, בת יקרה,

      שככה את נלחמת על דבר כל כך נוגע ללב.

        9/12/11 10:48:
      הצטמררתי ....ולא מהקור שחדר מבעד לחלון של יום חורפי... יהיי זכרו ברוך
        9/12/11 10:41:
      ברוכה תהיי על היוזמה ומי יתן ותצליחו להזיז משהו.
        9/12/11 10:37:
      אין ספק שהסוגיה מאוד סבוכה ומעוררת דילמות רבות.לא פשוט לעזור לאדם לסיים את חייו גם כשהוא ביקש מפורשות ועמדתי שם....והתייסרתי.....זו הסיבה שיזמתי את הכנס כדי לתת במה לכל השאלות האפשריות ולכל התשובות המלומדות בהתאם לנושאים הללו שקשורים בדת, משפט, רפאה, אתיקה, פילוסופיה.לכן נוכחותכם חשובה.תודה
        9/12/11 10:14:
      מועלה כאן נושא רגיש וכואב. אני מאוד מקווה שתהיה התקדמות בנושא. איבוד צלם אנוש של אדם קרוב ואהוב - הוא חוויה קשה. קטע הפרידה כתוב ברגישות רבה. בהצלחה, ג'ודי.
        9/12/11 09:34:
      גם אלה שידם משגת לשלם עבור בית אבות יקר אינם זוכים בחמלה. עושים שם הכל כדי להאריך את חיי הקשישים, ולא בטוח שהמניע הוא הומני. והסיבה האמיתית להארכת החיים, לדעתי, היא כלכלית. הם הרי לא רוצים להפסיד לקוחות. נשמע ציני, אבל זאת האמת. בבית האבות שסבתא שלי שהתה בו ראיתי דברים שלא אהבתי: ארוחות בוקר שהוגשו במגשים שבורים ( למרות הכסף הרב ששולם להם). כשבאנו לבקר אותה ראינו אותה בבגדים ישנים ולא יפים, והיא הגיעה לשם עם גרדרובה מאוד יפה, סבתא שלי לא היתה "שלוכית". כששאלנו למה היא לבושה בבגדים של אחרים ולא בבגדים שלה ( למרות שהבגדים היו מסומנים) הנימוק היה שהבגדים מתערבבים בכביסה. עם כל הכסף שהם קיבלו הם לא יכלו להעסיק מישהו שימיין את הבגדים ושכל אחד יבש את בגדיו שלו? או שראינו אותה עם גרב אחרת בכל רגל, וגם כן גרביים לא שלה.זה מה שנקרא איבוד צלם אנוש, כי גם אם אדם נמצא בסוף חייו וגם אם הוא תלוי באחרים שילבישו אותו מגיע לו להיות לבוש כהלכה בצורה הכי אסתטית שאפשר. כנ"ל לגבי שיער. לאמא שלי יש חברה ספרית והיא היתה מגיעה לשם מידי פעם כדי לטפל לה בשיער, והיא גם שמה לה לק בציפורניים. באיזשהוא שלב דודה שלי התחילה לקחת את הכביסה אליה הביתה. הבנו שאי אפשר להתמודד עם התירוץ העלוב הזה ש "זה מתערבב", ושאחנו צריכים לטפל בכביסה בעצמנו.
        9/12/11 09:18:
      עצוב, יהי זיכרו ברוך.
        9/12/11 08:54:
      מרגש!
        9/12/11 08:54:
      יהודית יקרה הנושא חשוב והפוסט מרגש מאוד בהצלחה וכל הכבוד על היוזמה מהלב ירין
        9/12/11 08:31:
      מרגש ונוגע ללב ..הזכות לחמלה .. יוזמה ברוכה
        9/12/11 07:58:
      תודה רבה. יישר כוח. כל הכבוד.
        9/12/11 07:03:
      איך אפשר להתעלם ממילים אלו החודרות ללב...
        9/12/11 05:29:
      חודר ללב,
        9/12/11 02:42:
      אני אומנם לא אוכל להגיע אולם רוחי איתכם חיזקו והצליחו ,הרי כולנו נסיים באפר
        9/12/11 02:17:

      תודה על השיתוף יהודית,
      אכן נושא כאוב, הנוגע לכולנו,
      ובהחלט יש מקום ליזום ולהזיז דברים.
      כל הכבוד על היוזמה
      תבורכי
      שבת קסומה לך
      שרה

        9/12/11 01:40:
      כמה חבל שהמדינה איננה מאפשרת לאנשים למות בכבוד מבלי להגיע למצבים כל כך מביכים, משפילים ובלתי אנושיים. חוויתי זאת לפני למעלה מ-20 שנה עם אמא שלי. הלוואי והיה אפשר לעזור לה לסיים בכבוד ולא להגיע לאן שהגיעה. כמה חבל ששדרן גל"צ עדי טלמור נאלץ לתכנן את מותו בניכר בצורה כה מקפיאת דם בעיני, ולא לסיים את חייו כאן, בישראל, מוקף באוהביו או לפחות בסביבתו המוכרת. לא ארחיב כאן מה חושבים חברי ואני על היום שבו חלילה נגיע למצב של "אל חזור". בטוחה שמי שקורא מבין. וכל מילה מיותרת.
        9/12/11 01:25:
      מאוד נוגע. יוזמה ברוכה !!!

      חמלה בסוף החיים מעלה כאן סוגיה כבדת משמעות שבה אדון ואביא דוגמאות למחשבותיי: אחרי שהבאתי לכאן את מחשבותיה של גילי, שוחחתי ארוכות עם שני אנשים: רב מתנועת חב"ד,הרב אוסקר שהביא בפניי טיעונים מתוך ההלכה היהודית והשני הוא חבר ד"ר זיו מ"רופאים ללא גבולות". השאלה של 'המתת חסד' נוגעת למעשה בשאלת מהותם של החיים. מה טענו אלה שביקשו להתיר המתת חולים חשוכי-מרפא? הם אמרו: "אין עוד ערך לחייהם". המשמיע טענה מעין זו יוצא כנראה מנקודת-הנחה, שמהות החיים ומטרתם ידועה לו ולכן הוא יכול לקבוע מתי יש 'ערך' לחיים ומתי אין להם עוד 'ערך'. אבל זו בדיוק השאלה: מי יכול ליטול לעצמו סמכות לקבוע את מהות החיים ואת מטרת חייו של אדם עלי-אדמות!

       

      התפיסה המקובלת על רוב האנושות אומרת, שקדושת החיים היא ערך מוחלט; שאדם לעולם אינו רשאי להחליט מתי יש לחיים ערך ומתי לא. כי ברגע שעיקרון זה נפרץ, עלול להתפתח תהליך שלא נוכל לחזות את אחריתו. אם מותר להמית חולה-אנוש שהפך לצמח, למה לא לאפשר את מותו של חולה שלא הפך לצמח ושמבקש למות? ואם גם זה בסדר, למה לא להמית חולה לא-אנוש שמבקש בכל-זאת לסיים את חייו? ולמה למנוע ממתאבד למלא את רצונו? ולמה לא להמית ילדים בעלי-מום ומפגרים בטענה שחייהם 'חסרי-ערך'? ובכלל, מי ערב לנו שמחר לא יחליט מישהו שחיי וחייך הם 'חסרי-ערך' מבחינתו? משום כך אימצה האנושות את התפיסה, שחיי- אדם לעולם אינם נשקלים במאזניים ושהם קדושים באופן מוחלט.

      אבל כאן אני מתערבת ופונה ישירות לרב אוסקר שמכבדני במחשבותיו: הדיון על המתת חסד, הוא סיומם של חיים מצד החולה. למה בארץ שלנו לא ניתן לחמול על אדם שמחלתו חשוכת מרפא? למה הוא צריך לסבול כדי להגיע למנוחה הנכונה לו?

      "כי גופו של האדם אינו שלו. היהדות מרחיקה-לכת עוד יותר. היא קובעת, שהאדם אינו בעלים על חייו ואף לא על גופו. אסור לאדם לצער את גופו או לפגוע בו, כי גופו אינו שלו. הגוף הוא פיקדון שהופקד ברשותנו מאת הבורא, ואין לנו רשות לגרום לו נזק. מכאן, שרצונו של האדם בכל הקשור לחייו אין לו שום משמעות. כשם שאינני יכול לבקש שיטלו את חייו של אדם אחר, כך אין לי זכות לבקש את מותי-שלי, כי חיי אינם שלי. החיים ניתנו מאת הקב"ה והם שלו עד שהוא עצמו יחליט לקחתם.

       

      בעומק הדברים הללו טמונה האמונה, שהאדם אינו חי בעולם-הזה למען עצמו, אלא כדי למלא שליחות של הקב"ה. האדם הוא, כביכול, 'שגריר' של הקב"ה בעולם ויש לו תפקיד שחובק את כל חייו. כשהוא מבקש לקצר את חייו, בגלל שקשה לו, הוא דומה לחייל שנוטש את המערכה ועורק משדה-הקרב. לא רק שאין לו זכות לעשות זאת, אלא שבכך הוא גורם נזק בל-ישוער למערכת כולה! וזו המשמעות האמיתית של קדושת החיים: הם קדושים כי הם לא שלנו, אלא של הקדוש-ברוך-הוא!"

       

      ד"ר זיו, מספר לי  על הדילמה של החיים, על הדילמה של הרפואה. מצד אחד הוא נקרא להציל חיים ומצד שני, דוקא היהדות שהעלתה כל-כך את קדושת החיים, היא הקובעת, כי במקרים מסויימים צריך לבחור במוות ולא בחיים.  איך זה מסתדר עם קדושת-החיים שהיא ערך מוחלט ביהדות?

       

      אלא שהדברים של בני שיחי קשורים זה בזה. היהדות אינה מקדשת באופן אבסולוטי את החיים עצמם. היא רק אומרת, שהחיים אינם שלנו אלא של הקב"ה. משום כך אין לנו, כבני-אדם, שום סמכות אישית לקבוע את ערך החיים. אבל הקב"ה, כיוון שהחיים שלו, והוא היודע את מהות החיים ואת מטרתם, הוא יכול לומר לנו, כי עבודה- זרה, למשל, הורסת את הייעוד הפנימי של החיים וקורעת לגמרי את היהודי ממקור- חייו האמיתיים, ולכן במקרה כזה מוטב למות ולא לעבוד עבודה-זרה. אבל לאדם עצמו, מכוח שכלו והבנתו, אין שום רשות לקצר חיים ולא לשפוט את ערך החיים, כי החיים אינם שלנו!

       

      למרות המחשבות שהבאתי כאן , אני חושבת אחרת. אני סבורה שיש לחוקק חוק בכנסת המתיר לאדם החולה במחלה חשוכת מרפא לסיים את חייו בכבוד. צריך להדהד את הנושא ולהגביר מודעות חברתית שתפתח ערוצי חשיבה כדי למות בכבוד ולא להאריך את סבלו של החולה ואת סבלה של המשפחה החסרת אונים במצב שכזה.

        9/12/11 00:17:
      נושא כאוב ועצוב אבל מאד חשוב. עדין לא הגענו לפתרון מניח את הדע בארצנו, לנושא זה. אולי כשחברי הכנסת, יתקרבו למצב כמתואר בפוסט הזה. אלא שאז הם כבר לא יהיו חברי כנסת... תודה, יהודית על השיתוף ושבת שלום !
        8/12/11 23:57:
      יהודית, תודות גדולות על שהעלית את הדברים של גילי מצא. דברים שחודרים ללב, כמי שחוותה את אותם רגעים קשים עם הורים תומכת בכל לבי ב"חמלה בסוף החיים" מקווה שהכנס ישא הצלחה רבה.
        8/12/11 22:22:
      תודה ששיתפת. סופ"ש נפלא ומחויך יקירה. ♥מלא♥אהבה♥וחיוכים♥♥♥
        8/12/11 22:06:

      בהצלחה בכנס ולנושא חשוב כל-כך.

      מרגש הקשר שלך עם אביך ז"ל

        8/12/11 21:28:
      תודה לכם המגיבים פה.כתבתי בדם ליבי....
        8/12/11 21:28:
      תודה ששיתפת, מעור מחשבות על גבולות האתיקה ווסמכות הרופאים להפסקת חיים...
        8/12/11 21:24:
      תודה על הפוסט המרגש העוסק בנושא מאוד חשוב ... ובהחלט לכל אחד הזכות לבחור כיצד לסיים את חייו בעודו צלול ..
        8/12/11 21:23:
       

      יהודית יקרה

       

      תודה ששיתפת

      זה עצוב כל כך

      נדמה לי שראיתי אותה השבוע בטלויזיה

      בתוכנית הבוקר

       

      א-שוב עם כוכב לזיכרו

      יהי זכרו ברוך

        8/12/11 20:28:
      עדי טלמור נאלץ לסיים את חייו מוטל כאפר בקרקעית אגם בשוייץ, אחרי ששילם עשרות אלפי יורו. מי רוצה שזה יהיה גורלו בלית ברירה?מי היה רוצה לחדוש שמי מיקיריו יצטרך לעשות מעשה כל כך בודד בחשאי ובנכר?
        8/12/11 19:37:
      לא מזמן קראנו כולנו על שדר הרדיו, עדי טלמור, ועל החלטתו האמיצה לסיים את חייו בשווייץ הרחוקה, בעזרת חברה מיוחדת אשר מסייעת לחולה סופני לסיים את חייו, במו ידיו. מדהימה אותי המחשבה שמדינה מתעלמת מרצונו לסיים את חייו בדרך מכובדת, מבלי לעבור סבל מיותר אשר עוד ידרדר אותו אל סוף מזוויע ומייסר.
        8/12/11 18:35:
      מדהים לגלות שבעולם הנאור רק ב-3 מדינות בארה"ב וב-3 באירופה החוק מתיר המתת חסד. בכל היתר אדם שלוקח את הבחירה לידיו נחשב מתאבד או לחילופין רוצח, אם עוזר לאחר.תוכלו לתמוך במאבקי על ידי הרשמה לכנס שיזמתי חמלה בסוף החיים, כי מדובר בחיים של כולנו....ובדבר היחיד הודאי בהם....
        8/12/11 17:53:
      מרגש מאד והנושא חשוב. אני חושבת שלכל אחד הזכות לבחור אם לסיים את חייו טרם הזמן אם מחלתו סופנית וחשוכת מרפא ואם הוא צלול ורוצה בכך.
        8/12/11 17:39:
      ככל שמתקרבים לסוף הדרך הנושא מטריד יותר ויותר... רבים "זוכים" בהארכת החיים והסבל הנורא הודות לחוק ולשבועת הרופאים. יש מדינות בהן החוק מאפשר הפסקת הסבל בהליך מסויים.
        8/12/11 15:20:

      יהודית,

      תודה לשיתוף הזה.

      נושא מאוד כאוב וקשה.

      אני כל כך מבינה ♥

        8/12/11 15:15:

      תודה על השיתוף .....

      האדם לא בוחר איך ומתי להגיע אל העולם ...

      אך הוא יכול לבחור היכן ואיך לסיים את חייו ...

      האמנם ?!

        8/12/11 14:42:
      סוגיה לא פשוטה..
        8/12/11 13:50:
      נוגע ביותר! איתה במלחמתה!
        8/12/11 10:42:
      נגע בי עד דמעות. הקשר החזק הזה של אבא בת, הכאב כשאת מנועה מלעשות חסד וחמלה עם האדם האהוב עליך. ובכלל עם כל אדם. אדם מבקש בחייו אך נתקל באזניים ערלות. כך בדיוק קרה לחברה טובה שלי רק לפני שבוע וחצי נפטרה. שוב ושוב החזירו אותה למרות בקשתה וצוואתה המפורשת. כנ"ל לגבי הקבורה, לא מילאו את חפצה, משפחתה במקרה זה הלכה נגד בקשתה האחרונה. ואני תוהה, האם נעלם כבוד האדם לחלוטין?

      ארכיון

      פרופיל

      לחץ כאן כדי להוסיף דף זה למועדפים

      המועדפים שלי