בזמן לכידת הרגע מצוי הלוכד במלכודת. הוא במציאות אבל הוא לוכד את העבר העתידי. הוא רואה את ההווה מבעד לעדשה המצומצמת המנתקת מהמציאות. כשאתה מצלם אתה לא באמת ברגע. כשאתה מצלם אתה מייצר רגע. לפעמים הוא מעוגן בזמן. לפעמים לא. אחר כך נלכדים הצופים בתמונה באותה מלכודת. הצפייה מצמצמת את המבט והנוסטלגיה מעוורת. אתה כאן אבל אתה שם. ברגע הצפייה הצופה מתנתק מההווה הממשי, וכמו בחלום נכנס להווה המתמשך בו ערבוב הלפני ואחרי והמעברים בין מקום למקום טבעיים והגיוניים. הכול בראש. 

בראש שלי זה התחבר לתמונה שראיתי כאן אצל כמו-יוני

http://cafe.themarker.com/image/2419464/

משהו על התופעה של תגובה ממשית למלכודת הזו הזכיר בפוסט שלו חיים חצב

http://cafe.themarker.com/post/2477716/

ההתנתקות מהממשות דומה למה שקורה גם למי שמשתמש בטלפון נייד בעת נהיגה. 

שים לב, מציאות לפניך!

לפעמים צריך צילום כדי להאמין שמשהו באמת קרה.

מבט פילוסופי בו צילום

מחזיר לקדמותו

נוסטלגיה הנשקפת

במרחבי הזמן.

צטט: רונה ב 2011-12-09 19:14:13

הסתכלות על תצלום

הוא לא רק זכרון העבר

הוא גם מעצב את ההוה

כתבת כה יפה ונוגע

 

אכן, המבט אל העבר מקרין על הרגע של ההווה

ובכך רגע ההנצחה מכיל בתוכו גם רגע

המעצב את הרגע שאחריו

תודה לך ושבוע מבורך לך

הסתכלות על תצלום

הוא לא רק זכרון העבר

הוא גם מעצב את ההוה

כתבת כה יפה ונוגע

צטט: אסנת גזית 2011-12-09 13:08:37

ואנחנו הרי אוהבים להתרפק על העבר...

 

ההתרפקות מביאה לידי התפרקות

ואולי זו הסיבה מדוע מביטים אל העבר

הוא כעין כרית להניח בה את התקוות

והמשאלות

תודה לך אסנת  ושבת ברוכה ונפלאה לך

צטט: נובה 2011-12-08 12:24:18

צילום הוא שבריר שניה של סגירת צמצם, הוא מקפיא רגע שבסגירת צמצם שניה אחרי כן, יכול להראות לגמרי אחרת. ובשניה השלישית, שתי השניות הקודמות כבר שייכות למחוזות זיכרון.

 

היטבת לתאר את השלבים המבחינים בין רגע לפני הצילום לבין הרגע שאחריו

תודה לך ושבת ברוכה וקסומה לך

ואנחנו הרי אוהבים להתרפק על העבר...

צילום הוא שבריר שניה של סגירת צמצם, הוא מקפיא רגע שבסגירת צמצם שניה אחרי כן, יכול להראות לגמרי אחרת. ובשניה השלישית, שתי השניות הקודמות כבר שייכות למחוזות זיכרון.