"אני אופטימי". זו היתה תשובתי לשאלה "הי, מה שלומך היום ?" שנשאלה ע"י מרבית הלקוחות שפגשתי במסעדה האמריקאית בה מלצרתי בשנת 2005. היו אלו ימי התום של אחרי הצבא, העולם קרא לי לתור בנופיו ונעניתי בשמחה. אלא שהעולם לא הציע לממן את אותו המסע ולכן נאלצתי למצוא עבודה אשר תניב את אלפי השקלים הדרושים בפרק הזמן הקצר ביותר. פרשתי את כנפיי שהיו כבולות במשך שלוש שנים בים של ירוק ועפתי כל הדרך אל פסל החירות, אל ארץ ההזדמנויות.
מאחר שגדלתי בארצות הברית הכרתי היטב את כללי המשחק של המלצרות האמריקאית. תחילה, מעמדך רם הרבה יותר מזה של המלצר הישראלי. אינך מלצר אלא חלק מה- food service industry. בן רגע אתה נהפך לחלק משוק העבודה, לקפטן של התעשייה המקומית, לשותף בעוצמה הכללית של המעצמה העשירה בעולם.
נכון שבאמריקה הנימוס בא להסוות את הניכור התהומי שבין בני האדם, את החשש מן הזר ברחוב. יחד עם זאת, יש איזשהו כבוד הדדי בין נותן השירות לבין הלקוח. התפיסה היא כי המלצר הוא חלק מחוויית הסעודה ולכן נרקמת מערכת יחסים זמנית בינו לבין הסועד. הארוחה מתחילה בהצגה הדדית של השם, ממשיכה בשאלה גנרית כמו "מה שלומך היום?" או "איך עובר היום" ו אפילו "איזה מבול" ומסתיימת בברכת המשך יום נעים או have a good one.
לאור יכולת תיאטרלית מינימאלית הייתי טוב מאוד במילוי התפקיד של המלצר הנחמד והציני. "הי, השם שלי זה אילן ואני אהיה המלצר שלכם. איך כולם היום?...אני? אני אופטימי...ומה להביא לכם לשתות....לא אני לא מכאן, אני מישראל....כן, הפלשתינאים הללו ממש מקשים על החיים........לא אני חוסך כסף לטיול...כן אני רוצה לנסוע לראות את הבית של אלביס בגרייסלנד...
ייתכן והסיבה שהמלצרים בארה"ב זוכים ליחס טוב יותר מעמיתיהם הישראלים נעוץ בעבודה שהמלצר הוא אכן חלק מכלכלת השוק שהאמריקאי כה מעריץ. יתרה מזו, הם הבסיס לכלכלת השוק שכן הם אלו שמזינים אותה. מי שהשכיל להבין זאת היה התסריטאי של הסרט "פייט קלאב". פרויקט הוונדליזם הארצי שהוצג בסרט מתחיל דווקא מחבלה באוכל.
חוויית מתן השירות האמריקאית מצאה חן בעיני. נהניתי מן ה "תן וקח" עם הלקוח, מן ההזדמנות להכיר בשנית את התרבות האמריקאית ובעיקר נהניתי מהכסף שעשיתי. היה זה די ממון כדי לאפשר מסע חובק עולם מאוסטרליה ועד לפלנד, מניו זילנד ועד פוקט מהבית לקצה העולם וחזרה.
עם שובי ארצה החלטתי לחזור אל ה- food service industry. שאפתי להיות חלוץ של התעשייה הישראלית, ממש כמו דב לאוטמן ה"איש ליד המכונה". אלא שבבית הקפה התל אביבי שרדתי רק חודש, שכן בישראל, המלצר איננו תעשיין. הוא גם איננו חלק מן החוויה הכוללת של הסעודה. למעשה הוא כלום.
כיום, לקוחות רבים מתיישבים ומזמינם מן התפריט מבלי אפילו להרים את העיניים ולהבחין באדם שעומד מולם. "תביא". זו המילה המקובלת. "תביא קפה הפוך", "תביא סלט", "תביא לחם", תביא מלח" ולבסוף "תביא חשבון". מילה מוכרת נוספת היא אין. "אין מלח", "אין סוכר" ו "אין פה בכלל פירות". בשנים האחרונות הלקוח גם הפך לכל יכול. בהינף אצבע הוא יכול לשנות מנות, משקאות ואפילו את דרכי ההגשה. "תעשה לי הפוך חלש, דל, רותח, בכוס זכוכית ארוכה בלי ידית. ותביא גם איזה עוגייה".
למרות אחוות המעטים מול רבים וכולנו מילואימניקים, בעלי עסק אינם חושבים פעמיים לפני שהם מנצלים את המלצר באופן מחפיר. אין משכורת, אין תנאים ואין ימי מחלה. והקומבינות של השכר הינן מגוונות ורבות כמו התסרוקות של ליידי גאגא. בניגוד לפיתות של אייל שני במסעדת "המזנון" אשר מלאות בכל טוב, המלצר מקבל כלום בפיתה.
במידה רבה הדבר מגוחך שהרי אין כמעט צעיר ישראלי שלא עבר בתחנת המלצרות. תיכוניסטים לקראת הגיוס, חיילים משוחררים וסטודנטים, כולם לוקחים חלק בשוק הבשר. במשך הזמן בו הבת או הבן ממלצרים, ההורים לפתע מאירים פנים לכל נותני שירות, הטיפים גדלים אוטומטית בעשרה אחוז. אלא שכמו במקרה שלנו האלכוהוליסטים, תמיד יש רגרסיה וחזרה לדפוסי ההתנהגות הפסולים. אם קיים מיתוס של מעטים מול רבים בעולם המסעדנות הוא קיים בין המלצרים לבין עצמם.
הטיפ שמשאיר צעיר בן 28 הנו כפול מזו שמשאירה אימו בת ה-58.
כעת, אנו מתבשרים כי השפלת המלצרים מגיעה לשיאים חדשים. "הארץ" דיווח הבוקר כי בתי קפה ומסעדות רבות מנהיגים רפורמה אותה אני מכנה "קולר לכל מלצר". מהיום לא נצטרך עוד לסבול את הקושי הרב שבהרמת יד, האמרה "תסלח לי" או פשוט לחכות שהמלצר ייגש לשולחן שכן מעתה לכל סועד יהיה זמזם אשר עם לחיצתו יעבור רטט קל בקולר שהמלצר יענוד על היד. ממש כמו ה"בזזזז" שבו דון דרייפר מסמל למזכירה של שנות ה-60 כי עליה להיכנס למשרד ולהביא עוד קרח.
הקולר החדש מסמל התדרדרות נוספת במעמדו של המלצר. כעת הוא אפילו לא יזכה ליחס אנושי. קולר שמים לכלב, לא לעובד.
ואולי זה בכלל מסמל תופעה רחבה יותר. ביזוי נוסף של מעמד העובדים הפשוטים. הניצול נהיה לתופעה מוכרת ומקובלת בישראל, ממש כמו במקרה של עובדי הקבלן למענם עופר עיני נלחם במשך 24 שעות. כתבתי כבר שבישראל אדם נמדד לפי כיסו. ההון הכלכלי שווה להון האנושי. לעובדי הקבלן ולחלק גדול מן המלצרים אין הון ולכן הם אינם קיימים, רוחות רפאים מכוסות בסדין לבן.
מדבריי וודאי נשמע שאני מרים את נס הדגל הסוציאליסטי וקורא לעובדי כל ישראל להתאחד. ממש לא. תמיד אטען שקנייה זו תרפיה. אך אני מאמין בכבוד בסיסי, אני מאמין שאין עבודה שלא מכבדת את בעליה ואני מאמין שלכל עובד מגיעים התנאים הבסיסיים ביותר, גם אם הוא עובד קבלן.
רפורמת "הקולר לכל מלצר" צריכה לעורר הדים משום שהיא סימפטום נוסף של מחלה מוכרת, מחלה שבה כולם עסקו בקיץ שעבר לפני שהגיע הגשם הראשון ודחף את כל האנשים חזרה לביתם. אם נשאר משהו מן הרוח של שדרות רוטשילד אני מקווה שהיא תיתן את אותותיה בימים הקרובים שכן קולר שמים לכלב, לא לעובד.
אגב, משום שאני בן אדם תיאטרלי, עזבתי את בית הקפה בו מלצרתי בסצנה המזכירה את התפטרותו של טום קרוז בסרט ג'רי מגוויר. נעמדתי באמצע המסעדה ופניתי לליבם של הלקוחות והעובדים. הפצרתי בהם כי ניתן לשנות את השיטה, כי לא מאוחר מדי, כי מגיע לנו יותר. עשיתי דרכי אל הדלת ושאלתי whose with me? איש לא בא. כנראה ששאר המלצרים טרם הספיקו להגיע ללפלנד.
אילן מנור
באנגלית אני כאן- http://thetelavivpost.wordpress.com/ |