ברגע שגייסנו בן/בת לצבא הגנה לישראל זהו! גם אנחנו התגייסנו.. מחכים לטלפון בכל לילה לשמוע מה עבר על הבן/בת מתרגשים איתם מגודל המדים שאינו לפי מידתם ועליהם להתעקש ולמצוא.. נרגשים עד דמעות בכל הכשרה, הצלחה ויצירת עצמאות חדשה. ועד היחידה/ הקורס/ התפקיד שהם חולמים לעשות ולתרום מיכולתם בצה"ל ומזילים דמעת גאווה וחום בטקסים
וכמה רגעי משבר חווינו איתם! רצו משהו, אך קיבלו משהו אחר.. התאמצו, רצו, קפצו הוכיחו את יכולתם מעל ומעבר.. ולא תמיד זה עוזר ויש כמובן אכזבות, תסכולים ועוגמת נפש ואנו - הורים עדיין מנסים להגן, לתמוך ולעודד ולעיתים אנו פשוט רק מקשיבים.. מהנהנים ויודעים שעכשיו הם עושים את דרכם, לבד מעצבים את זהותם והתחשלותם מול גוף מרובע, בעל חוקים נוקשים וסדר משלו. פעמים רבות אנו חוזרים על מנטרה מול ילדנו שטוענים בחום, "אבל זה לא הגיוני.!." "נכון, אין מה לחפש הגיון בצבא! לצבא הגיון משלו! " ופעמים שאכן יש טעויות, אי צדק ועוול מול ילדנו - וההגיון של הצבא ליבנו בוכה איתם שנתנו נודדת ואנו מדברים עליהם, חושבים עליהם מתפללים, "עושים דילים עם אלוהים" ומבקשים שיהייה איתו, יגן עליו ושיבורך...
מייעצים, מתייעצים ומתפתלים עם עצמנו מה נכון לעשות ואם לעשות.. עד כמה להתערב? מהו תפקידנו כהורים? גם מול הצבא...
|
BenAlias
בתגובה על האי של סופיה – וואלה קיים ומדהים – ספינלונגה – כרתים
תגובות (21)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
למר שפר שלומות,
בחורף 1969-70 הייתי בתל נוף במסגרת קורס צניחה. סמל המחלקה שלנו הזחיל אותנו בשלשות עם קיטבגים ב"הצלב" על ארבע לאורך שבילי הבסיס מכוסי שלוליות מים ובוץ מהגשמים של אותם ימים. כל חייל במחלקה שניסה להרים מעט את גבו ועכוזו על מנת שבטנו לא תטבול בבוץ ובמים הקפואים זכה לצעד גס של סמל המחלקה על גבו.
כן ! סמל המחלקה דרך על גבו של כל זוחל שניסה להמנע מלטבול בבוץ.
אבי נפצע ב 1948, לא נמנה על כוחות המילואים, ולא היה ער למה שקורה בצבא.
לו היה אבי יכול להנחות אותי כפי שאני יכולתי לשוחח עם ילדי - הסמל היה מגיע לכלא הרבה יותר מהר (הוא הגיע, בסופו של דבר).
לו היו הורי משוחחים איתי ןפוקחים את עיני - האם זה היה עושה ממני חייל מפונק ? ילדי גם הם לא היו חיילים מפונקים. אין כל רע במעורבות ההורים, ויתכן אפילו שתאונות אימונים נמנעות בגלל זהירות הפיקוד כתוצאה ממעורבות הורים.
אני אינני סומך על המפקדים הזוטרים, שהינם צעירים, נערים המבוגרים אך ב 1-3 שנים מפקודיהם, ואינני סומך על מפקדיהם הבכירים יותר, המקבלים החלטות על בסיס השפעת החלטות אלה על הקריירה המקצועית שלהם ובהמשך - על הקרריה הפוליטית שלהם.
ליווי הילדים , לעניות דעתי, איננו רק לגיטימי - הוא חובה מוסרית של הורה. הורה איננו "חייל כורסה". הוא מכיר את ההוויה הצבאית היטב, אך אין בו עוד את התמימות של גיל 18.
אין הגיון בצבא וא=גם אין הגיון בשמירה על מודל צבא העם.
עוד כמה שנים נעבור לגיוס סלקטיבי של הצבא, קיצור השירות והעלאת המשכורת לחיילים. משם הדרך לצבא מקצועי קצרה. ראו ראיון עם ירון לרמן.
בהצלחה בגיוס!
עד כמה להתערב ?
מה תפקידנו כהורים ? גם מול הצבא...
תפקידנו כהורים איננו מסתיים עם הגיוס. הוא מתחיל ברגע שהילדים עומדים על דעתם, הוא נעשה משמעותי יותר כאשר הילדים נכנסים לעולם ההבנות של המבוגרים, ועוד הרבה לפני התגייסותם לצבא רצוי לעקור מהם את נסיונות האינדוקטרינציה הלאומנית שמטפטפים בהם בכל מקום.
תפקידנו, בין השאר, לנסות למנוע מהילדים מוות מיותר ומטופש, ובזבוז משווע של שנות חיים.
לא כל הורה יסכים איתי.
האם תספרו לילדכם כמה חיילים נשלחו למשימות מיותרות לחלוטין ולא חזרו מהן?
האם תעמידו בפני ילדכם את הדילמה הקשורה בהגנה על מתנחלים שלדעת הורי החייל גוררים את הצבא למשימות לא לו ?
האם תספרו לבתכם שהיא כח אדם זול ומיותר ?
למה מוזיאון משרד הבטחון, גוף אזרחי לכל דבר, מעסיק חיילת בשירות חובה כקופאית המוזיאון ?
או אולי לא "תקלקלו" לילד את ה"חוויה" ?
האם החייל שירה מטווח אפס בפרצופו של ערבי מפגין אתמול רימון גז והרג אותו הוא נער בן 19 ? בן של אמא ? ואבא ? ואם ההורים היו עומדים על ידו היה נוהג כך ? כי הרי ידע שצויד ברימון גז כי כוונת הדרג הצבאי והמדיני היה להמנע מפגיעה. אחת היה מקבל פקודה לירות תחמושת רגילה.
אם אכן זהן נער בן 19, ואם הצבא לא ימצא נימוק כלשהו שיחלצו מהעמדה לדין, האם ישבו הוריו לצידו בבית הדין ?
האם יכו על חטא של "כשלון בחינוך"? או אולי יטפחו על שכמו ויאמרו: "טוב עשית, בננו, ראוי לשבת שנה שנתיים בניכוי שליש כדי להפטר מעוד נבלה..." גם זה חלק מחינוך...
כל מסר שלנו לילדנו, הרואים בנו דמות בעלת חשיבות כלשהי, היא חלק מחינוך.
להתערב !!
בודאי שלהתערב !!
לא לסמוך על מפקדיהם של הילדים, שהינם ילדים כמוהם, בני 20-21.
תודה לך זהר צפונית- קראתי את הפוסט שלך. אכן תקוותינו שילדנו יעברו את שירותם ויחזרו הבייתה בשלום.
גם אני חוויתי את הצבא בסדר. ואז באמת ההורים שלי כמעט ולא ידעו דבר על הקורות אותי עם זאת היום כאמא אני נתקלת בדברים טובים וגם בדברים שקשה להתעלם מהם. תודה על השיתוף
כמי ששני ילדיה שירתו במקביל ( תאומים) ביחידות קרביות (מאוד) ,הגיעו מעט מאוד הבייתה, עברו חוויות לא קלות בלשון המעטה יכולה חייבת לציין לא מעט דברים.
- לחבק,לחבק ולחבק.
- לדאוג לכל מחסורם, לשלוח הרבה עוגיות ולכל החברים.זה עושה להם טוב.
- לא לשדר את מצוקתינו גם אם מאוד קשה לנו.
- לא לנדנד מידי,אך מאידך לא להיות אדישים.בדיפלומטיות לנסות לראות אם יש קשיים. וזאת אומרת בעיקר להורים שבניהם
ביחידות מובחרות בהם הסינון במסלולים הוא גדול והילד יכול להיות במצוקה מחששות להדחה. לשדר ואף לומר שגם אם מודחים זה לא סוף העולם ואינו מעיד על כישלון.
-להעביר מסר שסומכים עליהם .
- להיות מעורבים בנעשה בצבא אך לא מתערבים אלא אם כן יודעים או חשים שנעשה דבר בלתי חוקי,או שנגרם עוול נוראי.
כשבני השתחררו העליתי את הפוסט הבא.
מציעה לך לקרא.
ובכל מקרה הרבה אמונה
ושהבנים ישובו הבייתה בשלום.
http://cafe.themarker.com/post/520039/
ההגיון של קישון בפי סאלאח שבתי: "אף פעם לא מקבלים מה שרוצים"
עבד שם לטובה, כשסרבו לקבל שיכון,ואילצו אותם לעזוב את המעברה
יתכן שזה גם עובד בצבא, שם מעורבים פסיכולוגים בייעוץ ובהכוונה,
ממשיכים כקציני מיון,שרחוקים מביתם עד כדי סיבוב מפתח ההתנעה באוטו
והילדים מגיעים לילדים שהפכו מפקדים ,שמבינים את ילדי הכיתה שהיו מתחתיהם
בערך כמו שהמורה שלהם ,בשנה הקודמת הבינה אותם
ולהורים נשאר רק לשמור על בדיקת הדופק והשפיות של הילדים
שנמצאים במערכת לא מאוזנת,כמסיבת התה של הכובען אליה באה אליס
שמעון
גילוי נאות: הייתי עשרות שנים קצין שריון,וילדי כולם קרביים במילואים וסדיר (הצוציקים)