0

הורים מגוייסים

21 תגובות   יום חמישי, 8/12/11, 16:13

 

ברגע שגייסנו בן/בת לצבא הגנה לישראל

זהו! גם אנחנו התגייסנו..

מחכים לטלפון בכל לילה לשמוע מה עבר על הבן/בת

מתרגשים איתם מגודל המדים שאינו לפי מידתם ועליהם להתעקש ולמצוא..

נרגשים עד דמעות בכל הכשרה, הצלחה ויצירת עצמאות חדשה.

ועד היחידה/ הקורס/ התפקיד שהם חולמים לעשות ולתרום מיכולתם בצה"ל

ומזילים דמעת גאווה וחום בטקסים  מגניב

 

וכמה רגעי משבר חווינו איתם! רצו משהו, אך קיבלו משהו אחר..

התאמצו, רצו, קפצו הוכיחו את יכולתם מעל ומעבר.. ולא תמיד זה עוזר

 ויש כמובן אכזבות, תסכולים ועוגמת נפש

ואנו - הורים עדיין מנסים להגן, לתמוך ולעודד

ולעיתים אנו פשוט רק מקשיבים.. מהנהנים ויודעים שעכשיו הם עושים את דרכם, לבד

מעצבים את זהותם והתחשלותם מול גוף מרובע, בעל חוקים נוקשים וסדר משלו.


פעמים רבות אנו חוזרים על מנטרה מול ילדנו

שטוענים בחום, "אבל זה לא הגיוני.!."

"נכון, אין מה לחפש הגיון בצבא! לצבא הגיון משלו! "


ופעמים שאכן יש טעויות, אי צדק ועוול מול ילדנו  - וההגיון של הצבא

ליבנו בוכה איתם

שנתנו נודדת ואנו מדברים עליהם, חושבים עליהם

מתפללים, "עושים דילים עם אלוהים"

ומבקשים שיהייה איתו, יגן עליו ושיבורך...

 

מייעצים, מתייעצים ומתפתלים עם עצמנו מה נכון לעשות ואם לעשות..

עד כמה להתערב?

מהו תפקידנו כהורים? גם מול הצבא...

 

דרג את התוכן: