מסתבר שסופרי התנ"ך התברכו בראיית הנולד. בנערותנו בתיכון (אנחנו, אנשי המאה הקודמת קראנו לו "גימנסיה") גיחכנו בשעורי התנ"ך למשמע פרשיות כגון זו של "רציעת העבד ושליחתו לחופשי אחרי שבע שנים". אמרנו: הסופר התפרע בדמיונו, אין דברים כאלה. אמנם ברור שהייתה עבדות אך לא יתכן שעבדים סומנו ברציעת האוזן כשייכים למישהו - כפי שראינו בקולנוע באותם הימים בוקרים אמריקניים מסמנים את עדרי הבקר שלהם. מסתבר שטעינו, כאמור, מחברי התנ"ך נחנו בראיית הנולד וצפו את רציעת המלצרים בבתי הקפה עם צמידים אלקטרוניים.

ראיתי היום בעיתון שבתי קפה ומסעדות התחדשו במכשיר אלקטרוני חדיש, צמידים אלקטרוניים המותקנים על ידי המלצרים ומאפשרים ללקוחות לקרוא להם אל שלחנם. אוכלוסיית המלצרים היא ברובה סטודנטים שממנים כך את לימודיהם אבל המכשיר האלקטרוני החדש יצרף אותם אל המוני עובדי הניקיון ומפני האשפה השקופים בעיני כל המשתמשים בשירותיהם, כלומר כולנו. כך יתאפשר לנודניקים ולמתלוננים הסדרתיים מבין לקוחות בתי האוכל להזעיק מלצר פעמים רבות על כל שטות. 

פעם מלצרות הייתה מקצוע. אני זוכר את המלצר בה"א הידיעה של "כסית" של חצקל איש-כסית ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. הוא שירת בנאמנות ובמקצועיות חרישית את לקוחותיו, שכללו גם את הבוהמה התל-אביבי - אנשים כנתן אלתרמן. הם התייחסו אליו כאל שווה בין שווים. לצערי שכחתי את שמו ברבות השנים והחלשות הזיכרון, אבל מי מבין לקוחותיו ואוהביו מהימים ההם שנותר עדיין אתנו יכול לתאר לעצמו את חצקל מצמיד צמיד אלקטרוני אל ידו? אני בטוח שכל פוקדי "כסית" היו דוחים את הרעיון החדשני בשאט נפש.

המודרנה מביאה הרבה חידושים שעושים את החיים נוחים יותר. חלקם, כמו הצמיד האלקטרוני, די מכוערים בעיני.