קהלת פרק ד ---------- א וְשַׁבְתִּי אֲנִי, וָאֶרְאֶה אֶת-כָּל-הָעֲשֻׁקִים, אֲשֶׁר נַעֲשִׂים, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. ב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ--מִן-הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. ג וְטוֹב, מִשְּׁנֵיהֶם--אֵת אֲשֶׁר-עֲדֶן, לֹא הָיָה: אֲשֶׁר לֹא-רָאָה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ד וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עָמָל, וְאֵת כָּל-כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה--כִּי הִיא קִנְאַת-אִישׁ, מֵרֵעֵהוּ; גַּם-זֶה הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ. ה הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת-יָדָיו, וְאֹכֵל אֶת-בְּשָׂרוֹ. ו טוֹב, מְלֹא כַף נָחַת--מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל, וּרְעוּת רוּחַ. ז וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה הֶבֶל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ח יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין-לוֹ, וְאֵין קֵץ לְכָל-עֲמָלוֹ--גַּם-עיניו (עֵינוֹ), לֹא-תִשְׂבַּע עֹשֶׁר; וּלְמִי אֲנִי עָמֵל, וּמְחַסֵּר אֶת-נַפְשִׁי מִטּוֹבָה--גַּם-זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע, הוּא. ט טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן-הָאֶחָד: אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב, בַּעֲמָלָם. י כִּי אִם-יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי, לַהֲקִימוֹ. יא גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם, וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד, אֵיךְ יֵחָם. יב וְאִם-יִתְקְפוֹ, הָאֶחָד--הַשְּׁנַיִם, יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט, הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה, יִנָּתֵק. יג טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן, וְחָכָם--מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. יד כִּי-מִבֵּית הָסוּרִים, יָצָא לִמְלֹךְ: כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ, נוֹלַד רָשׁ. טו רָאִיתִי, אֶת-כָּל-הַחַיִּים, הַמְהַלְּכִים, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ--עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְתָּיו. טז אֵין-קֵץ לְכָל-הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר-הָיָה לִפְנֵיהֶם--גַּם הָאַחֲרוֹנִים, לֹא יִשְׂמְחוּ-בוֹ: כִּי-גַם-זֶה הֶבֶל, וְרַעְיוֹן רוּחַ. יז שְׁמֹר רגליך (רַגְלְךָ), כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל-בֵּית הָאֱלֹהִים, וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ, מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח: כִּי-אֵינָם יוֹדְעִים, לַעֲשׂוֹת רָע. |