כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הגיגים וגעגועים.

    על כל מיני דברים, בעיקר לא חשובים.

    תגובות (13)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS


    כתיבה נפלאה.

    חשים בהכרת התודה שלך ובהתרגשותך

    שעה שאת כותבת.

     

    חשוב לזכור את מה שכתבת,

    ולא פחות מכך, חשוב ליישם.

     

     

      1/7/08 21:56:


    תודה בנות.

    כיף לקרוא.

      30/6/08 17:49:

    קבלי מחמאה גם ממני. הפוסט שלך כל כך נכון ואמיתי שהוא נגע לליביקריצה
      15/6/08 19:52:

    אכן.

    כאחת שכותבת ברכות בהתאמה אישית, אני מודעת לכוחן של מילים.

    בייחוד למילה הכתובה.

     

    כתבת כאן פוסט חשוב.

     

    חיבוקית.

     

     http://www.sharonbarel.com/

     

      6/1/08 21:51:

    הלו, מותק, יש לי ימבה מחמאות לפזר עליך כאן עלמה שכתבת, אבל את יודעת מה? אסתפק בכוכב! כאן, בממלכה של קפה דה מרקר, זו ה-מחמאה. ומגיע לך, בגדול מגיע!

      26/12/07 00:10:
    חבל שאי אפשר לככב פעמיים, טוף תרה אחרי רשומות נוספות :)
      22/12/07 18:12:

    מסכימה איתך לגמרי

    תודה

      22/12/07 18:07:

    מצד אחד לקבל מחמאות כפידבק חיובי זה חשוב, השאלה היא איך לא נהפוך את זה להרגל "מגונה", או במילים אחרות= עשייה למען המחמאה ולא למען המעשה עצמו...

     

    קורץ

     

    + כוכב

      15/12/07 08:26:

    תודה. קראתי בעניין.

    אני עדיין נתקלת יותר בתגובות טובות לתודות ומחמאות שנתתי מאשר תגובות שליליות.

    לצערנו, תמיד יהיו אנשים שיקחו גם דברים טובים לכיוונים רעים.

     

      14/12/07 23:26:
    אהבתי את המשפט "מילים מעומק הנשמה, כתובות על נייר וחקוקות בלב הן המתנה הטובה ביותר". ביטאת בדיוק את מה שאני חושבת. לצערי הרב אני לעתים רבות נמצאת בתקופות בהן אנשים לא מעריכים כ"כ תודות שנותנים להם ואף מנצלים זאת יותר כחולשה. אני שמה לב למשל במקום העבודה, זו שנמצאת איתי באותו משרד אומרת לעיתים רבות תודה לבוסים שלנו והם מטילים עליה יותר עבודה, לעומת למשל בנות אחרות במשרד, שקצת מתוך "דחקות" הן לא אומרות תודה ואף מקטרות, והבוס מעמיס עליהן הרבה פחות. פעם בשיחה שהיה לי איתה, אחרי שהטיל על שתינו משימה מעצבנת, היא אמרה לי שהיא חושבת שהוא פחד מהתגובה שלהן.. ברבות הזמן למדתי גם להגיד פחות תודה ועד כמה שזה עצוב, לפעמים זה גורם לבוס פחות לתת לי משימות ודוקא לשבח יותר את הדברים שאני עושה. אני לא הכי מתה על זה כי זה מנוגד לטבע שלי שכן אוהב לעזור ולהוקיר תודה, אבל את יודעת, לפעמים כמו שאומרים "ברומא תתנהג כמו רומאי".. על כל פנים קבלי כוכב על הרשומה המקסימה הזו, שבכל זאת מזכירה לי את טוב הלב שקיים באנשים בסביבה. את מקסימה.
      7/12/07 22:47:

     

    צטט: גושן 2007-12-07 20:15:11

    והנה קיבלתי מחמאה...

    תודהנבוך

     ואני נותן לך עוד אחת.. מחמאות זה הדרך שלנו להגיד תודה.. על היופי ...

     

      7/12/07 20:15:

    והנה קיבלתי מחמאה...

    תודהנבוך

      7/12/07 20:10:

    את הפוסט הזה לא אשכח במהרה.

     

    תודה רבה לך.

    0

    על החוסר המשווע של מחמאות בחיינו

    13 תגובות   יום שישי , 7/12/07, 20:05

    עם יד על הלב, עד כמה אתם נוהגים לתת מחמאות? אל תשקרו. המילה "הרבה" בוודאי לא עברה לכם בראש.

    במרוץ המטורף של חיי היום היום אנו נוטים לקחת דברים רבים כמובנים מאליהם.
    נושא הבריאות שאינה דבר מובן מאליו נטחן עד דק. אוקיי.

    אך מה לגבי מחמאות? עד כמה חשבתם על נושא זה?

    האם אתם נוהגים להחמיא? או אולי אתם אלה מהצד שמחפש את הצדדים המעצבנים אצל אנשים? 

    תחשבו על זה.

    מחמאות הבאות מעומק הלב, ואפילו על הדברים הטרוויאלים ביותר והכי קטנטנים יכולות "לעשות את היום" למי שהוחמא.
    העוצמה של מחמאה היא מדהימה.

    היא גוררת חיוכים, מזיזה, משחררת, פותחת, ויוצרת מעגלי אנרגיות חיוביות.
    אדם לו החמאתם, בייחוד בתחילת ההיכרות ביניכם, יזכור אתכם בוודאות. לתמיד.

    המחמאה צריכה לבוא מעומק הלב וממעמקי האותנטיות.

    אדם אשר מתחנפים אליו מטעמים אינטרסנטים (בלשון העם "ליקוק תח---"), ירגיש מיד בזיוף.

    ולמי חשוב בעיקר להחמיא?


    לכולם.
    החל מלילדים שלנו.
    לבני הזוג שלנו.
    להורים שלנו.
    לחברים בעבודה.
    לחברים.
    לנותני שירותים (כן, גם לקופאית שאתם לא סופרים).
    ללקוחות.
    לספקים.
    ובעיקר, למורים, לגננות ולסייעות של הילדים שלנו.


    כולם כל כך ברורים מאליהם, מופיעים בחיינו כל הזמן, נכון?
    ובכל זאת, מדוע אנחנו מקמצים ובקושי זורקים להם מחמאות?
    מדוע תמיד יותר קל לבוא בטענות? לחפש את החסר?
    =====================================

     

    קיץ 2007.
    לקראת סיום שנת הלימודים בגן החובה של הילדה, התלבטתי ביני לבין עצמי מה אקנה לצוות הצהרון המקסים כמתנת פרידה ותודה.


    מדובר בשתי נשים אשר הנעימו את זמנה של בתי לאורך כל השנה.
    השקיעו, אהבו, לימדו והכול במקצועיות ראויה לשמה. ובחום אנושי רב. ברגישות.


    לבסוף החלטתי כי אין כמו המילה הכתובה.

    הכנתי מכתב תודה מרגש שלא קימץ במחמאות אותנטיות ואמיתיות על היחס אשר העניקו לבתי.

    ציינתי את שביעות הרצון, את ההערכה שחשתי כלפיהם והמסירות שהפגינו במהלך עבודתן בצהרון.

    הדגשתי את העובדה שהילדה ציפתה כל שבוע שיגיע כבר יום ראשון, שסוף השבוע יעבור, כדי שהיא תוכל להיות שוב בצהרון שלהם.

    מסרתי להן את המכתבים, נפרדתי מהן בנשיקות ו...סוף פסוק?

    לאחר מספר ימים, במסיבת הסיום שנעלה את השנה (הפנינג של מתנפחים) ניגשה אליי אשה מצוות הצהרון.


    "רגשת אותי כל כך", היא אמרה.
    "בכיתי כשקראתי את מה שכתבת. כל כך תודה לך. אני שומרת את המכתב הזה לתמיד."
    ודמעות עמדו לה בעיניים.


    "צילה לא רגשנית כמוני, אבל אני חייבת להגיד לך שגם היא מאוד מאוד התרגשה מהדברים שכתבת לנו והעריכה כל-כך את מה שכתבת.

    מילים כל כך יקרות ונהדרות כתבת לנו. תודה. תודה".


    והיא חיבקה ונישקה אותי בהתרגשות גדולה.

     

    הלב שלי פעם בחוזקה.
    חשבתי: מילים מעומק הנשמה, כתובות על נייר וחקוקות בלב הן המתנה הטובה ביותר שיכולתי אי פעם לתת לנשים נהדרות אלו.

     

    אז אל תקמצו במחמאות.

    דרג את התוכן:

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      גושן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין