יותר משני עשורים עברו מאז החל גל העלייה המשמעותי של יהודי אתיופיה לארץ זבת חלב ודבש המיוחלת "אלק". אולי החצי השני של החלום מומש ומצא ביטוי בהגעה לארץ של הקהילה.

אך חוסר הסובלנות שלנו, לשונה בדעה, בשפה ובצבע גרם לגניזת החצי השני של החלום (זבת חלב), מיד עם הגעתם ארצה של העולים. ובכך מצאו רצף המילים "החלום ושברו" ביטוי אמיתי חלקם הגדול הוא הודות לתרומתם של אנשים כמו אנה סקלנדר זו שאמרה "אתיופים מסריחים".

דבריה מעוררים בי חלחלה גועל, של תת רמה אנושית. אנשים כמו אנה סקלנדר זה אותם אנשים שיתפלאו גם מזה שאני כותב את השורות הללו. כפי שהגבתי בפוסט שפרסמה ענת: " אני מסרב להגיב לדברי ההבל וההכללות שכתבה זו בנוגע לריחות כאלה או אחרים שבוקעים מקהילה זו או אחרת". אבל אם מכריחים אותי להגיב גם על זה?! הריח היחיד שנודף בכמויות, הוא מ"קהילתה" של אנה סקלנדר ריח הגזענות.

אני קצת מתפלא מהעורך שבוחר להתעלם מקריעות חוזרות ונשנות של החברים בפורום בעיקר אלו של איגל שתיים וענת ברון. על האמירה "האתיופים מבשלים על בירה", נראה לי שהאות "ש", במילה "מבשלים" נדחפה לה בטעות בהקלדה, כך שבמקום מבלים רשמה מבשלים. אחרת, אנחנו מדברים פה על אישה בעלת הפרעות שלא הפורום, ולא העורך יצליחו לתקן! אחרי שני עשורים למבצע משה-1984 , ומעל עשור למבצע שלמה-1991מתברר שהחברה הישראלית עדיין לא למדה דבר בקליטת עולים.

הניסיון הרב שצברה החברה בקליטת עולים מיום הקמתה, משמש אותה לתעודת עניות במקום תעודת כבוד. ככל שעובר הזמן מתפתחת מסורת מכוערת, כי כל עולה המגיע לישראל, נדרש לעבור טירונות וגיבושון "תוצרת הארץ", בדיוק כמו לפני חמישים ושמונה שנה אצל עדות המזרח.

ממש אותה גברת בשינוי עדרת. כואב לי לראות שאנחנו ממשכים להנפיק את אותה התעודה המעידה על הנצחת סטאטוס-קוו של אוכלוסיות ספציפיות ונטירת מקום פונקציונאלי, בחברה הרחק ממרכזי הכוח גיאוגרפיים, הפוליטיים, חברתיים, וכלכליים לקבוצות אלה. (האתיופים הם הקורבן התורן).

אם היינו מדינה מתוקנת היה לנו מספיק ניסיונות בשביל ללמוד מהם. אבל זה במדינה מתוקנת, שיש בה לא רק מערכת חוקים, אלא גם מערכת אכיפה שהזכויות והחובות הם שני צידיה של אותה מטבע. אדוני העורך בחר לא לאכוף ונמנע מלהוריד אותה מהפורום . הקהילה האתיופית המונה כיום כמאה וששה נפש נעדרים ממרכזי ההשפעה כמעט בכל תחומי החיים בחברה הישראלית ולכל אחד מאיתנו יש תרומה, בעיקר אלו השותקים.

בחינוך כאמור אנחנו עדים לבתי ספר שמסרבים לקבל אתיופים שכל חטאם הוא חזותם. או בתירוצים לכאורה מוצדקים "הם עולים חדשים עלולים להוריד את רמת הלימודים בבית הספר ואינם דוברים את השפה". כאלו הילד האתיופי היה צריך ללמוד את השפה העברית, מנהגי המערב והמנטאליות הישראלית, תוך כדי טיסה בין אתיופיה לישראל.

כך, נקודת זינוק שונה בין עולה לוותיק בעל אמצעים הופכים לחטאו של הילד האתיופי בשלב זה של חיו בישראל. אז מה הצפייה מילד שגדל לתוך חוויה ומציאות שכזאת?! את האתגר של מציאות רב-תרבותית שהעמידה הקהילה האתיופית לחברה הישראלית.

בחרה החברה וגם המדינה להתמודד בדרך מוזרה. תוצאותיה הפכו את הקהילה במקום לנכס לנטל חברתי אשר מכער את הפסיפס האנושי במציאות הרב תרבותית הישראלית שיכלה להיווצר.

אי מיגור התבטאויות ותופעות גזעניות באשר הם, יש בהם מתן לגיטימציה להמשך השתוללות, של אנשים החיים בים של בורות, על אוכלוסיה כזו או אחרת. כל זה רק בגלל העובדה שמקלדת המחשב מסוגלת לסבול את דברי ההבל חסרי השחר כגון אלו של אנה.