במהלך השירותי הצבאי, בן 10 שנים, יצא לי לפגוש טיפוסים שונים מכל רבדי האוכלוסיה. "צפוניים", מעמד ביניים, עניים הנדרשים להקלות ת"ש, עולים חדשים, אוכלוסיה ויתיקה, דתיים, חילוניים, יהודים, דרוזים, בדואים וכו'. לאור האידאולוגיה השיוויונית המנחה אותי בכל מסלולי חיי, שוחחתי עם כולם בגובה העיניים. ללא פערי דרגות, ללא פערי מעמדות וללא פערי השכלה. היו שהעירו לי שאין זה טריוויאלי שקצין מנהל עם טבח שיחות ברומו של עולם על ספקולציות מט"ח ל- 10 השנים הקרובות - אך אני הבנתי מהר מאוד כי התווית החברתית או הצבאית המוצמדת לאדם אינה ממצה את מלוא עולמו והווייתו, וכי מכל אחד ניתן ללמוד, ובכל אחד אפשר לגעת. במהלך השיחות נאלצתי לחמוק מהתבטאות בנושאי פוליטיקה. המסגרת הצבאית מגבילה מבחינה זו, ועמדתו של קצין ומפקד עשויה להתפרש כנסיון להשפעה בלתי ראויה על החיילים. מנגד, לי לא היה אכפת לשמוע את דעתם ועמדתם. כלל, החיילים הדרוזים היו מרתקים מבחינה זו. אדם הדובר ערבית מבית, מתחבר עם ערבים, חי את תרבותם וצופה בתחנות טלוויזיה ממדינות ערב - מגדיר עצמו ותופס עצמו כערבי. מנגד, אותנו כיהודים לימדו כי דרוזי יעלב עם נכנה אותו "ערבי". להבנתי הדבר נובע מהתפיסה שלהם כי יהודים מזלזלים בערבים, וכי אם יהודי יכנה דרוזי "ערבי", עלול הדבר להתפרש כהתבטאות מזלזלת. כבר לפני כעשור, ואף יותר, חלקם התבטאו באוזניי כי כאשר (ולא אם) יתבצע הטרנפר - הם יקבלו את האוטובוסים הממוזגים כגמול על כך ששירתו בצה"ל. הטון הפסימי של התבטאויות אלו נשמע מוזר באוזניי. כיהודי, גבר, הנימנה על מעמד הביניים, סברתי כי החברה הישראלית הולכת לפסים יותר ויותר שיוויוניים. הליברליזם גואה, האזרח הבודד תופס מקום מרכזי ביחס למעמד המדינה והשלטונות - והכל הולך להיות טוב יותר. אכן, כאדם שבע לא ידעתי מהו רעב. כיום אני מרגיש את הרעב. בספר "הגל" (=הסרט "הנחשול") התלמידים החברים בתנועה גיבשו שיוויון פנימי ביניהם, תוך התנשאות על מי שאינו מהווה חלק מהקולקטיב שלהם - וזאת כחלק מההדרדרות שלהם לפאשיזם.
לענייננו, כל טוקבקיסט יודע לציין כי השמאל הישראלי הוא מיעוט של 3%, וכי אותם 3% שולטים במדיה, במערכת המשפט, באקדמיה ובכל עמדות המפתח החשובות בישראל. נוצרת מגמה של התנשאות מעל מי שאינו ראוי להיכנס בשערי הקולקטיב - כולה 3%, לא סיפור גדול. אולם המלחמה באותם 3% היא מלחמת חורמה: חוקים המצמצמים חופש ביטוי, התאגדות, קניין - והכל לכאורה בשם הדמוקרטיה המתגוננת. האם הדמוקרטיה הישראלית כ"כ חלשה שהיא לא יכולה להתמודד עם מיעוט כה מבוטל? האם יש מידע מודיעיני כי אותם 3% מאוגדים במיליציה חמושה ומתכננים עליה על עיר הבירה? האם יש הגיון הישרדותי באותה מלחמת חורמה בשמאל, בערבים, בנשים ובתקשורת מעבר לטקטיקה של "הפרד ומשול" אשר כל תכליתה לשמר כח פוליטי ולהגדילו? אף אחד כבר לא מתרגש מהדרת האזרחים הערבים (כן, גם הדרוזים) במסגרת הצעות חוק גזעניות ומטורפות - האם למעלה מ- 7 מיליון איש יידרשו להצהיר נאמנות למדינה כנגד קבלת תעודת זהות (ביומטרית מן הסתם)? הגבלת מימון של ממשלות זרות לעמותות מוטות פוליטית - מבלי לחשוב, מעבר לסכנה הברורה לחופש הביטוי וההתאגדות, כי גם ישראל מממנת עמותות מוטות פוליטית במדינות ידידותיות (למשל: שדולות למען סחר עם ישראל הפועלות באוסטרליה). את הערבים כבר הידרנו תודעתית (אך עדיין לא משפטית), כעת פועלים להדרה משפטית של זרמים פוליטית לגיטימיים, וכן הדרת נשים בתחומי השפעה חרדים וחרד"לים, כמו רחובות ירושלים וצה"ל. ליברמן כבר התקדם והחל לפעול להדרת ה"פיינשמקרים". לא עובר יום, שאני לא קורא עיתונים ומיד לאחר מכן שואל עצמי אם אקבל את האוטובוס המטאפורי עם המזגן.
|