יש לי ביקורת נמשכת וגלויה על מנכ"ל או הבוס של אגודת העיתונאים בתל אביב- יוסי בר-מוחא.  אני חושב שהוא "תרם" לא מעט לשיתוק המסגרת הקרויה האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל. אני מעריך כי הוא מעדיף החלטות שאינן טעונות דיון דמוקרטי מוקדם אלא אם מדובר בפורום של שניים עד שלושה (מכסימום).

זאת גם זאת: במאבקים ציבוריים הן בישראל והן בזירת האיגודים הבינלאומית הוא נוטה לעיתים לאחוז בכלי נשק "לא קונבציונליים" ולא נכונים - לטעמי.

ואחרי שאמרתי את כל זאת אני רואה קו מבדיל יסודי ועקרוני לא פחות בין בר מוחא לבין שורת מותחי הביקורת עליו, בדרך כלל במהלך או אחרי סיום כנס אילת.

זה ההבדל בין מי שעושה לבין מי שכותב מכורסתו – אך טרם שילב בקורות חייו הפקת ואירגון כנס רב משתתפים אחד לרפואה.

את הביקורת על בר מוחא מוביל בין היתר אתר "העין השביעית" שיש בו שורת כותבים דעתנית למדי המצליחה למצוא בקביעות ובעקימת אף בעיקר את השלילה שבמפעלי אגודת העיתונאים בתל אביב ועוד יותר בבר מוחא עצמו. בקצב כסאח אופייני משלו - גם  אתר "חדשות מחלקה ראשונה" הסובל  מאלרגיה בר-מוחית קשה.  

נטלתי חלק פעמיים בכנס אילת. לא אהבתי את הליהוק המדיר, הדוחק לשוליים שביצע בר מוחא לאגודת העיתונאים בירושלים שאני פעיל במסגרתה לאורך שנים - ולא חזרתי עוד לכנס הזה. ועם זאת אני לא רואה כנס מרשים יותר בהיקפו ובמאמץ המושקע בו מזה שמתקיים מדי שנה באילת.

לא הייתי נדרש לנושא אלמלא שיגר לי עמיתי צבי גיל פוסט ארוך מאד המדגיש בעיקר את מגרעות הכנס ופוסט זה מצטרף לשורת מבקרים אחרים.

המינגלינג לא הסעיר אותם. הפאנלים לא היו ממוקדים מספיק. או שהיו ממוקדים מדי. הנוכחים היו צמרת העיתונות אך לא הריפורטר המיוזע הבא מן השטח.

יש כמובן טענה גילנית: יותר מדי קשישים בשטח. ויש קובלנה חוזרת שיש יותר מדי אנשי יחסי ציבור ודוברים באזור. האמת היא שנוכחותם בשטח תוך טווית קשרים נוספים וישירים לתקשורת היא נוכחות טבעית ומתבקשת.

אין כנס מרכזי שנתי אחר מתחרה לפי שעה לכל מפעלי בר-מוחא וצוות העוזרים על ידו באירגון הכנס באילת. ויותר מכך – אין הוכחה לכך שהכנס הזה והמאמץ המושקע בו באים על חשבון יעדים אחרים שהם חובת האיגוד המקצועי: מאבק נגד השתלטות הון או שלטון על כלי תקשורת ובעיקר דאגה לשידרוג הבטחון התעסוקתי של העיתונאי.

המציאות היא שעם גוויעת החוזה הקיבוצי ברוב כלי התקשורת למעט רשות השידור לא נמצא לעיתונאי מן השורה שריון הגנה להוציא התאגדות ועוד פעם התאגדות ואין גם אמנה מחייבת בין בעלי כלי תקשורת לבין עיתונאים המחייבת אותם להגינות מזערית לפחות.

השיריון האמיתי היחיד הוא קופת ה"יוניון" וסעיפי חוק בדיני עבודה ופסיקת בתי הדין לעבודה ובתי המשפט בכלל בסוגיות של חופש עיתונות והגנה על חסיון עיתונאי.

יש המשליכים את יהבם על המחוקק ותיקוניו - אך לא מחסדי הכנסת תבוא הישועה. אוי ואבוי לה לתקשורת חפשית הנשענת אך ורק על בית הנבחרים ומחוקקיו. יותר משהם יגנו – הם "ירסנו".

נותר כאמור האיגוד – היוניון. המבחן כאן הוא כמה שקלים חדשים מוציאה כל אגודת עיתונאים לטובת כתבי טענות המוגשים לבתי דין לעבודה על מנת להגן על מטה לחמו של עיתונאי זוטר מן השורה – וכמה שקלים חדשים מוצאים על מאבקי יוקרה וכח בבג"צ – כאלה שאינם משפיעים בהכרח על גורלו של פלוני במתפרות התקשורת אך הם עושים כותרת במדורי הברנז'ה.

 גם במבחן הזה אינני בטוח שאגודת העיתונאים בתל אביב יוצאת ללא ציון "עובר" לפחות.

כן . נכון. בר מוחא הוא עסקן עיתונות עם פה גדול מאד – אבל יש לו רקורד מרשים ומוכח של עשייה. הרבה יותר ממה שאפשר למצוא באלה של שורת המבקרים אותו.

אני אמשיך להגיד לבר מוחא מה אני חושב על הסגנון שלו בכמה תחומים עיקריים. וכשהוא אינו מצטרף (ניסוח מתון) לפעילותה הנמשכת והעקבית של האגודה הירושלמית במישור האיגודים הבינלאומי – הוא יודע את מה שיש לי לומר על כך.

 אך בר מוחא ממשיך לעשות. בין היתר בשיקום בית סוקולוב שאינו שומם כלל.  יתכן שהייתי מקים את מרכז התקשורת על שם דב יודקובסקי עם פחות משטחי  שיש – אך זה עניין של טעם.

בית סוקולוב חי ובועט לא פחות מבית אגרון.

גם את זה ידידי הותיק ורב הזכויות גיל – צריך לכתוב.

בצילום - בר מוחא בסעודת צהריים במסעדה ברומא בעת מפגש שם של נציגי אגודות העיתונאים בירושלים ובתל אביב - עם נציגי האיגוד האיטלקי.