בשנת 1994 הוציאה חברת וולט דיסני את הסרט "מלך האריות" לאקרנים. הסרט, אשר מגולל את סיפורה של ממלכת החיות באפריקה, הפך לסרט המצויר הרווחי בכל הזמנים ואף זכה בשני פרסי אוסקר. את "מלך האריות" ראיתי לראשונה יחד עם אחי הגדול אורן וחברו הטוב יוני. הייתה זו תקופה בה הסרטים של דיסני התעלו על מושג הגיל וקסמם נגע גם בנערים בני 15 ואף במבוגרים בני 40. מאז ועד היום דורות נוספים של ילדים התבגרו לצד דמויות כגון מופאסה, סקאר וכמובן טימון ופומבה, צמד השובבים אשר לוקחים תחת חסותם את יורש העצר הגולה סימבה . תחילה, יורש העצר מוצא עצמו טרוד בענייני המלוכה וברצח אביו, מלך החיות. אך במהרה הוא מחליט לאמץ את העיקרון לפיו חיים הצמד טימון ופומבה- אקונה מטאטאה, אין דאגות.
 בשבועות האחרונים אופיר אקוניס, חבר הכנסת ממפלגת הליכוד, פועל כדי לקדם את חוק העמותות השנוי במחלוקת. מטרת החוק המוצהרת היא למנוע מעמותות ישראליות קבלת תרומות ממשלות וארגונים בין לאומיים. המצדדים בחוק טוענים כי הוא נועד למנוע ממשלות וגופים זרים לפעול נגד האינטרסים של מדינת ישראל דרך הזרמת כספים לעמותות מקומיות. אולם, נדמה כי ישנו קונצנזוס רחב בציבור הישראלי שמטרת החוק היא בעצם לרושש ואף לחסל עמותות בעלות נטייה שמאלנית. זאת לאור העובדה כי החוק אינו מונע תרומות אישיות שהן מקור הפרנסה של מרבית העמותות הימניות הפועלות בארץ. בנוסף, מסתתר כאן, ניסיון לשתק את ארגוני זכויות האדם המקדשים את ערך החיים ומעלים לתודעה הציבורית עוולות המתרחשות בשטחים. עמותות שמאלניות שכאלו מהוות זבוב טורדני סביב שלחן הממשלה, הזמזום הבלתי פוסק שלהן מפריע לשרים לנהל את ענייני המדינה. חוק העמותות מצטרף לחוק נוסף אשר מעורר הדים בימים אלו וזהו חוק לשון הרע. החוקים הנ"ל זוכים לתשומת לב כה רבה נוכח החשש שהם מהווים פגיעה ביסודותיה הדמוקרטיים של ישראל. חשש זה קיבל חיזוק לאחרונה כאשר הדמוקרט אופיר אקוניס הביע את דעתו כי הסנטור גו'זף מקרת'י, אשר ערך ציד מכשפות רחב היקף בארה"ב בשנות ה-50, "צדק לגמרי". ניתן לשער כי מר אקוניס שואף לשנות את אופייה של מדינת ישראל מדמוקרטיה לדמוקטטורה. מקריאת עיתוני סוף השבוע ניכר כי עיתונאים ואישי ציבור רבים עסוקים כעת בכתיבת הכתובת על הקיר. אך האם משהו באמת קורא אותה? איפה ההמונים שאמורים למלא את כיכרות העיר ורחבת הכנסת?
 ייתכן כי אנו חיים כעת בעידן האקוניס מטאטאה, עידן בו אופיר אקוניס חופשי לקדם חוקים אנטי דמוקרטיים שכן הציבור אמנם "מוטרד" אך עדין מאמין כי יהיה בסדר. אין דאגות. תופעת האקוניס מטאטאה היא מרתקת לאור העובדה שרק לפני מספר חודשים הדמוקרטיה הישראלית גילתה את עצמה מחדש. מאות האוהלים בשדרות רוטשילד כאילו בישרו את לידתה של הרפובליקה השנייה, ישראל כדמוקרטיה המתחדשת. ולפתע, שבנו לסורנו. השיתוק, האפטיה וחוסר העניין של הציבור שבו. חזרנו לימי ה "הכול יהיה בסדר". האם היה זה הריון מדומה? האם ישראל החדשה כלל לא נולדה? לא פעם אני מוצא עצמי תוהה מה נשאר מאותה מחאה חברתית ייחודית שנצפתה פה בקיץ שעבר. עד כה חשבתי כי המחאה הביאה לשני שינויים משמעותיים בחברה הישראלית. הראשון היה ההתעוררות של הישראלים הצעירים. זהו אותו הדור שאליו אני משתייך, דור שהתאפיין בחוסר אכפתיות כלפי הספירה הציבורית ושקיעה בתוך האני. הנושאים החברתיים היו כמו אותם ארגוני זכויות אדם, זבובים שמגיחים מדי פעם מבעד למרקע או למקלט הרדיו ומסיחים את הדעת בדרך למכללות היוקרתיות. ואז הגיעה דפני ליף ומשהו השתנה. האני לקח צעד אחורה והחברה תפסה את מרכז הבמה. מרבית האנשים שאכלסו את האוהלים בשדרות היו צעירים אשר מצאו עצמם לפתע מעורבים בנעשה במדינתם. הסטודנטים החליפו את הבירה במיץ פטל מוגז עדין, את ביונסה בביטלס ואת המגזין בלייזר ב"מניפסט" של קרל מרקס. לא עוד ערבים במועדונים צפופים אלא שיחות לאין קץ מתחת לפנסים מהבהבים. מעורבות הצעירים הייתה נוכחת בעיקר בהפגנות הענק. דור המבוגרים עמד בשולי כיכר המדינה כאשר בליבה עמדו בני ה-20 וה-30 חמושים בשלטי הצדק החברתי.
האמנתי כי זהו שינוי יסודי בחברה הישראלית. אותם הצעירים שהתעוררו לחיים בקיץ 2011 היו אמורים לחלחל אט אט לתוך הממסד החברתי והפוליטי ולהוות את האוונגרד, חיל החלוץ המהפכני. השפעת המחאה על חייהם הייתה אמורה לשרוד את פינוי האוהלים מן השדרה. זו הייתה ההבטחה הגדולה של מחאת האוהלים.
 השינוי המשמעותי השני בו הבחנתי היה קשור לדימוי של הטייקון המקומי. בימים שקדמו ל"שדרות לו הייתי רוטשילד" הטייקון היה מושא להערצה בעיני הישראלים. סלב מקומי אשר תועד במדורי האופנה והרכילות. נשים רצו להכיר אותו וגברים רצו להיות כמוהו. דרכו הפך העושר לאמת מידה לפיה מודדים את האדם. כך הפכו תושבה ועופר לאצולה החדשה. והנה במהפכה חל פיחות משמעותי במעמדם. לא עוד גיבורי על אלא אויבים השולטים ביד רמה בתקשורת, בפוליטיקה ובכלכלה. בכירי המשק נצטיירו כמי שתאוות הבצע שלהם הובילה את המדינה לאסון חברתי. הבוז כלפי העשירים היה כה גלוי עד שהיה חשש שהוא יוביל לאלימות של ממש, להסתערות על מוקדי הכוח. אלא שבשבועות האחרונים עולה בי החשש כי שתי ההנחות שלי היו שגויות. לצד ההערצה לניקול מן הסדרה "מעושרות" ישנה גם אפאטיות ציבורית לכל המתרחש בכנסת ישראל. תופעת האקוניס מטאטאה. ייתכן ומדובר בתרדמת חורף שהיא תולדה של הגשם הראשון. אך זו עלולה להיות גם ההוכחה לכך שהמחאה הייתה תופעה ולא מהפכה של ממש, אולי האקוניס מטאטאה מהווה דווקא חזרה לשגרה. בשירם גברת רובינסון שואלים סיימון וגרפונקל Where have you gone Joe Dimaggio a nation turns its lonely eyes to you. אני שואל להיכן נעלמתם יושבי האוהלים, מדינתו נושאת עיניה אליכם. ולמי שתוהה מדוע אני אינני סוחף אני את ההמונים לכיכר אענה כי משהו חייב לכתוב. אילן מנור |