מלאכת החינוך היא קשה וסזיפית. אין בה קיצורי דרך ואין בה "פטנטים", היא חייבת להיות יומיומית, נחושה ועקבית, והיא חייבת לגייס מושגים שונים שנראים לעתים מנוגדים, כמו נחישות וגמישות, אהבה וענישה, דרישה וויתור, עירנות מול עצימת עיניים מכוונת.

ובכל זאת, בשורות הבאות יינתנו מספר רעיונות שיוכלו לסייע בתכנון הכולל של ההתנהלות מול הילדים ואיתם, בדברים יומיומיים שלעיתים עלולים לגזול מאיתנו זמן וכוחות, כשלמעשה ניתן לקבוע כללים שיסדירו את הדברים מראש, בלי שנצטרך להיאבק עליהם מדי יום ביומו.

1. מריבות בין אחים

אחד הדברים המעסיקים הורים לעיתים שעות רבות ביום, משך שנים רבות, הוא נושא הקטטות בין הילדים.

רבים מוצאים עצמם בעיסוק תמידי של שופטים/ שוטרים/ מוציאים לפועל/ מתריעים בשער/ מורים/ גננות/ מפשרים/ מענישים ולבסוף מרימים ידיים.

זה עובד כך: בדרך כלל הילד הקטן מגיע, כולו דמעות, עם תלונה: "משה הרביץ לי". לעיתים הוא גם מתאר איך משה הרביץ לו — וזה מפעיל אצלנו את הכפתור האדום של הצדק ומניעת עוולה. מה עוד שמשה תמיד מרביץ ליוחנן הקטן וצריך לשים לזה סוף. ואנחנו באים וצועקים על משה בכעס רב ומענישים אותו, בדרך כלל מתוך כאב וכעס, כי משה פשוט מתעלם מהאזהרות שלנו.

אך אם נביט על העניין מזווית אחרת אנו עשויים לראות סיפור אחר לגמרי:

משה הוא הגדול ויוחנן לא מכבד אותו. אולי יוחנן לא מרביץ לו אבל יודע לפגוע בכבודו. משה נפגע ומגיב כדי להראות, בעיקר לעצמו, שהוא הגדול, ואנחנו במקום לגבות אותו, מגויסים על ידי יוחנן לומר למשה: חשבת לא טוב. אתה אולי גדול בגיל אבל יוחנן יותר חזק ממך, כי הוא גם יכול לפגוע בך וגם לגייס אותנו לפגוע בך שוב.

ומה קורה אז? כעת למשה דחוף פי כמה להוכיח ליוחנן שהוא הגדול והמכה, או הפגיעה הבאה בוא תבוא, ושוב ירוץ אלינו יוחנן כולו דמעות ושוב נעניש את משה ששוב ירצה להוכיח ליוחנן... ככה עשרים שנה. משה נשאר קטן בנפשו כי יוחנן מתגרה בו, ויוחנן מפתח מידות לא טובות כי הוא יודע שניתן לפגוע והנפגע ישלם.

מה עושים? הירארכיה. זה מה שעושים.

מייסדים בבית שיטה על פיה כל אחד חייב לכבד את אלה שמעליו. אם היתה התגרות ולו הקטנה ביותר, מילולית או אפילו מרומזת מצד הקטן, אנחנו פשוט לא נתערב ונניח לטבעיות לעשות את שלה (במקרים נדירים בהם הגדול הוא חלש פיזית מול הקטן, אנחנו נתערב לטובת הגדול). וכשיוחנן יבוא אלינו כולו דמעה, נברר תחילה אם היתה התגרות זעירה מצידו, אנחנו פשוט נאמר לו שזו בעיה שלו, כי אם הוא מתחיל עם משה, הוא חייב לדעת שיש לזה מחיר. ברגע שהדברים יהיו ברורים ובשטח, יוחנן לא יעז לפגוע בכבוד של משה, מאיר לא יעז לפגוע בכבודו של יוחנן וחנה לא תפגע בכבודו של מאיר. זה יפתור לנו 90 אחוז של העיסוק במריבות בין האחים.

מדוע 90 אחוז? כי עדיין יהיו עשרה אחוזים בהם משה בא סתם כך ליוחנן ונותן לו מכה, (או יוחנן למאיר, או מאיר לחנה) בעשרה האחוזים הללו אנחנו נטפל מול הילד הגדול בנפרד ונעניש אותו ביסודיות ואף נסביר לו כי הוא פוגע בתוכנית שנועדה בעצם להגן עליו.

השיטה הזו, אם עושים אותה באופן אדוק, יוצרת ביטחון של כל ילד במעמדו, מונעת עימותים מצד הקטנים וממילא גם תגובות מצד הגדולים ולאחר "תקופת דגירה ובדיקת כוחות" בין כל ילד לבין אלה שמתחתיו, ישתרר שקט ולאחריו אהבה ופרגון בין האחים.

2. תשומת לב

הנושא ששמו "תשומת לב" הוא משהו נזיל ובלתי ניתן לכימות (מלשון כמות). לו היה "מד תשומת לב" על מצחו של הילד או אפילו אצלנו בארון, והיינו רואים בו שכמות תשומת הלב אצל אלכסנדר נמצאת על חמש מתוך מאה, היינו רצים לאלכסנדר לפנק אותו במילים, בשבחים ובשיחות, אבל אין לנו דבר כזה "מד תשומת לב", מה עוד שהצורך בתשומת לב משתנה מילד לילד, אז מה עושים?

הכלל הראשון הוא שעדיף לטעות לטובה, כלומר להרעיף יתר תשומת לב מאשר חסר ושיהיה ברור, תשומת לב אינה פינוק. היא משוב לכך שהילד קיים, ששמים לב אליו, שמתייחסים אליו ואל דבריו ואישיותו.

עבור הורים לשמונה עד חמשה עשר ילדים, זה נשמע קשה עד בלתי אפשרי, כי גם כך — ניהול הבית, קניות המצרכים, בישולים והגשתם, קניית הבגדים והתאמתם, גוזלים זמן, אז איך נמצא עוד זמן לתשומת לב?

אז כאן בדיוק הרעיון: אין צורך להוסיף שעות, כי אם לנצל את הדברים שאנו ממילא עושים לתשומת לב לילד. ובמילים אחרות התכוונות והקדשה.

זה עובד כך: הרי אנחנו עושים ממילא סנדוויץ´ לילד כל בוקר? אם כל ילד ידע שבסנדוויץ´ שלו מוסיפים דברים שהוא אוהב במיוחד, גבינה, זיתים, שוקולד או פלפל במלח, ואמא או אבא פשוט יאמרו "הנחתי את הזיתים שאתה אוהב במיוחד".

כל מוצר בבית שילד כלשהוא אמר פעם שהוא מעדיף אותו — יהפוך למוצר שלו. "מיץ התפוזים של מרים, הבירה שחורה של מיכאל, ומוסף הילדים של ´יתד נאמן´ של חני המחכה לו כל שבוע".

הולכים לסבתא בשבת כי "מאיר אוהב לשחק עם השכנים שם". "קנינו כרית סינטטית כי בתיה לא סובלת פוך","צבענו את החדר בצהוב כי זה הצבע של מוטי".

הכלל הוא להשמיע את שמו של הילד. אם נביט היטב נגלה שאנחנו עושים זאת המון — אך לרוב לצורך הוראות: "תוריד את הפח", "תעשה כלים". ביקורות: "למה לא סידרת את המיטה?" "מדוע לא הכנת שיעורים?" ופחות לשבחים ולמשוב חיובי.

הרעיון הוא לתת לדברים, שקורים ממילא, שמות ומשמעויות אמיתיים והקשרים חיוביים לכל ילד.

3. ארגון מטלות הבית

אחד הדברים היותר קשים הוא לארגן את מטלות הבית שווה בשווה בין כל בני הבית. בעניין הזה יש שלושים אחוזים של הורים שהם בטבעם אנשים סמכותיים עם יכולת ארגונית. אלה מצליחים לנהל בית ביד רמה ללא תקלות.

אך ישנם שאינם סמכותיים, או שלהם עצמם יש בעיה בסדר וארגון. מה הם עושים?

הרעיון המוצע כאן הוא לפרק את המשימות ליחידות קטנות יותר. לדוגמא, פינוי שולחן השבת. כאשר מסיימים את שולחן השבת יש עליו כחמישים פריטים. להטיל את זה על ילד אחד זה קשה וכשאתה מטיל על כולם, אז יש המתחמקים ואחרים מתלוננים.

כאן בא "חוק שמונה הפריטים". כל סועד, כולל אורחים, צריך ליטול מהשולחן למטבח שמונה פריטים. כשזה הופך לחוק, איש לא מתלונן וכל אחד נוטל את שמונה פריטיו (בשני סיבובים) ומניח במטבח. השולחן מתפנה בתוך דקה! וכולם מרגישים מאד טוב עם עצמם.

הדברים אמורים גם לגבי שאר מטלות הבית. במקום לומר "יוסי תשטוף את הכיור החלבי" אומרים "יוסי ישטוף שבעה כלים ולאה עוד שבעה". במקום לומר "בת שבע תקפלי את הכביסה" יש לומר "את צריכה לקפל רק 12 פריטים". במקום "לסדר חדר", "לסדר מיטה", "סדרי את המיטה שלך ושל שולמית הקטנה". במקום "לסדר את הסלון", "אברהם יפנה את השולחן, מרים את הספה וטוביה את הכורסא".

זה הופך את המטלות לקלות יותר, אתגריות יותר וישימות יותר.