בתחילת השבוע הגיעה גברת מעודנת, נראה שהיא ממש בעניין, חשבתי לעצמי. עלתה במדרגות, בחנה את כיווני האוויר. ביקשה להביט בעד החלון הזה והחלו ההוא, קצת התלוננה שהברך כואבת לה במהלך הטיפוס במדרגות בין מפלס אחד למשנהו. אבל היתה לי הרגשה ממש בסדר. היא מבינה עניין, היא מתעניינת באמת. לפני שהלכה אמרה תודה בנימוס וזהו. אחרי יומיים התקשר המתווך ואמר שבעלה שב מעסקיו מעבר לים והם יבואו בערב. טוב. "גיהצתי" את הבית ועשיתי פן לחתולים, ולעץ הדקל הגדול בחצר. הם הגיעו "תראי יש לנו בעיה, בחנייה. יש לנו שלוש מכוניות, איך נכניס אותן לחנייה". טוב, אני מבקשת מאישי להסביר שהרחוב קטן, ויש חנייה מוסדרת לשתי מכוניות ולשלישית יש פתרון ברחוב כמו כולם. גרים כאן אנשים נחמדים ומתחשבים. החצר לא ממש מעניינת אותם. המטבח קטן להם. פינת האוכל צפופה  עבורם. איפה אפשר להגדיל כאן, הוא שואל, והיא מיד מבקשת מטר למדוד. והיכן יכנס הפסנתר... חדר השינה בסדר, המקלחת בסדר, חדר הארונות בסדר. עולים לקומת הילדים, החדרים בסדר. המקלחת והשירותים בסדר, חדר הכביסה בסדר. עולים למפלס העליון, לחדר הגדול והיפה מכולם. אז מתברר שיש להם צורך להפוך את החדר לשני חדרים עבור הילדים – הצעיר ביניהם מתגייס בקרוב. עם המטר בוחנים מה יהיה גודל החדר הדרומי ומה יהיה גודל החדר הצפוני. אבל מה יהיה על הספרייה הבנויה – נצטרך לבטל אותה... עולים יורדים מודדים פותחים דלתות סוגרים מביטים מתבוננים שואלים. הזמן עובר והגברת בוחנת מכאן ומשם והוא בחיוך הולך אחריה .

טוב. נפרדים "הבית שלכם יפה, אבל יש לנו יותר ילדים ממה שלכם יש חדרים". אני שותקת. הרי את כל זה ידעת גברת יקרה בפגישתנו הראשונה. הבית לא גדל מאז והשעות שבילית בביתי לא הפכו אותנו לחברות קרובות. מעניין מה שעניין אותה לא היה המחיר ואפילו לא מועד הפינוי – רק מה אנחנו משאירים בבית.  הבטחתי שאנחנו לא משאירים את הילדים והבעל וגם לא את החתולים.

אתמול הגיעה גברת עם אביה. עוד לא פסענו שתי פסיעות בחצר והאב מודיע לבתו שיש לעקור את העץ הוותיק והגדול שבכניסה, שענפיו הרבים נותנים הצללה משובחת בימי הקיץ הלוהטים, וגם את הדקל הנפלא שבחצר האחורית שענפיו משמשים סכך טבעי למרפסת.  אני מחייכת ומציעה שמיד כשירכשו את הבית הם מוזמנים לעקור הכול ואף להרוס את הבית ולבנות מחדש את ביתם. "לא, לא התכוונתי, אבל עצים זה לא טוב!" אומר האיש המבוגר. אני שותקת. עולים בין החדרים, הגברת דווקא נראית מתלהבת, ומסבירה שמעוניינת בפינוי זריז כדי שילדיה יקלטו במועד במסגרות החינוך המקומיות. אנחנו מגלות מכרים משותפים  וקצת מעלות זכרונות. כמה נחמד.

והאיש ההדור למראה עובר מחדר לחדר מקיש על הדלתות ואומר בקול," הדלתות לא שוות זה לא מלא זה ריק".  תחליף הכול - אני חושבת בלב  -ומחייכת. ואז הוא פונה למקלחת של הילדים, ובדלת חצי סגורה משתמש בשירותים בקול ובעוז. יוצא, רגוע ונינוח, ואומר לבתו שצריך ללכת. אני מתנצל ואומרת שחייבת לצאת, כי קבעתי פגישה בחוץ. הלכו. אני נכנסת למקלחת של הילדים ומנקה את מה שהשאיר לי "מבקר המדינה".  דבר אחד אני יודעת - הוא יצא מכאן שמח מכפי שנכנס.