ידיד היה לי, עו"ד ידוע בענף הביטוח. גדול היה ידידי בכל מובן ודרך הן בגופו והן ביכולותיו המשפטיות.

עיתים יצא לנו לשתף פעולה ואני הערכתי דרכי עבודתו. במהלך השנים, רכשתי לי התמחות במגזר הערבי ופעמים רבות היה ידידי קורא לי שאבוא ואייעץ לו בתיקים מסויימים.

לילה אחד בעודי ישן צלצל הטלפון וידידי היה על הקו. שאלתי אותו נאם נסתתרה בינתו, הרי אמצע הלילה עכשיו. תשובתו, אם אני איני ישן בגלל תיק למה שאתה תישן? נאנחתי לעצמי, מתוך הבנה כי השיחה הזאת תהיה ארוכה ופניתי להכין קפה וסיגריה וישבתי להאזין לידידי. לאחר כחצי שעה פניתי אליו ואמרתי, מדוע חושב אתה שאני מסוגל להצליח כאן היכן שאחרים נכשלו? ידידי לא היסס ואמר מכיוון שאתה חי את המגזר הבדואי והם לא. סיכמנו כי אבוא למשרדו דבר ראשון על הבוקר.

למחרת התייצבתי במשרדו של ידידי ערוך ומוכן לדחות את התיק. אינני אוהב להיות כינור שני או שלישי ולעיתים אף יותר בחקירות. לרוב יהיו חקירות אלו בלתי אפשריות, פעולות החקירה שנערכו קודם לכן הרסו מן הסתם כל יכולת עבודה אמיתית בחקירה מן הסוג הזה ולא ניתן יהיה להצליח בה.  יחד עם זאת חזקה עלי בקשתו של ידידי כי לפחות אעיין בתיק. בהגיעי מסר לי ידידי 3 ארגזים מלאים בחומר ואמר, שב וקרא וחווה דעתך. אכן הקדשתי את כל הבוקר לקרוא את התיק ואת החקירות שנערכו בו ובסיום הקריאה, אמרתי לידידי, על פניו נערכו כאן כל החקירות כראוי, איני רואה כיצד ביכולתי לתרום דבר בתיק, מה גם שחברת הביטוח בתיק אינה נמנית על לקוחותי ולא תשלם על עבודתי. ידידי הביט בי ואמר שנינו יודעים כי יש מה לעשות בתיק ולגבי התשלום, אני אשא בו ועכשיו צא לעבודה. נסתתמו טענותי ולא נותר לי אלא לצאת.

התיק סיפר על בחור בדואי צעיר, מן הפזורה שבאיזור לקיה, אשר נפגע קשה בתאונת דרכים בהיותו כבן 16, שנתיים קודם למועד הגעת התיק לרשותי. חוות הדעת הרפואיות בתיק סיפרו על נכות אורטופדית קשה ונכות נוירולוגית קשה כולל פגיעות ראש. בו ביום נסעתי דרומה ולאחר שיטוטים נרחבים איתרתי את מאהל מגורי המשפחה בהגיעי למקום נמסר לי כי הבחור אינו במקום וכי נלקח לטיפול בסורוקה. מיד פניתי ונסעתי לסורוקה. ניסיון לאתר את הבחור במקום לא צלח. שבתי למאהל המשפחה, שם נמסר לי כי הבחור בעצם אינו בסורוקה אלא במכון לריפוי בעיסוק בב"ש. מיהרתי למקום ושוב כשלו ניסיונותי לאתר את הבחור. כך נמשך הדבר משך שלושה ימים. מרדף אחרי הרוח. ביום השלישי בעוד מועד הדיון הולך ומתקרב והזמן הולך ומתקצר, פניתי לאחד ממכרי הותיקים בקרב הבדואים. איש ידוע ומכובד שייח' בשבטו. בהגיעי לאוהלו, קדמני בברכה ובחיוך. ישבנו וסיפרתי לו צרותי. ידידי הקשיב ואז אמר שב נא, זמן צהרים עכשיו. בהכירי את המנהגים ישבתי בחברתו. בינתיים קרא ידידי לבניו והורה להם לצאת ולברר מידע אודות נשוא החקירה. היום התארך ואני עודני יושב באוהלו של ידידי כאשר רק בשעות הערב המאוחרות, שב אחד מבניו ובפיו המידע. הבחור אינו במאהל, משפחתו הבריחה אותו לאיזור גבעות גורל, שם הוא רועה את העדר המשפחתי. הודיתי לידידי על המידע ופניתי לשוב לביתי.

למחרת, שבתי לנגב מלווה באחד מחוקרי וברכב שטח. מיד פנינו לאיזור עליו הצביע בנו של ידידי ולאחר מס' שעות עלה בידינו לאתר את הבחור נשוא החקירה. השמנו עצמנו מטיילי שטח וקשרנו שיחה עם הבחור. לאחר שאימתנו זהותו, פנינו ועזבנו את המקום. לא התרחקנו מרחק רב כאשר איתרנו נקודת תצפית וישבנו לצפות בנפגע. לא חלף זמן רב וראינו כיצד הנפגע ניגש בוחר אחת מן העיזים, משלשל מכנסיו ונוהג בה כדרך אדם ב..... טוב לא אומר מה.

כמובן שהכל הוסרט על ידנו בעודנו צוחקים צחוק רב.

מיד עם סיום ההסרטה פנינו ועזבנו את המקום ואני נסעתי לידידי במשרדו ומסרתי לרשותו את קלטת המעקב. את פרצי הצחוק של ידידי שמעו היטב בכל המשרד.

כעבור שבוע התייצבתי בביהמ"ש בב"ש מוכן להעיד. במקום פגשנו בפרקליטו של הנפגע אשר אף הוא היה מוכר לי. כבר בתחילת הדיון פנה ידידי העו"ד לשופט וביקשו כי עדותי תינתן בלשכתו או לפחות בדלתיים סגורות. הנפגע עצמו ישב על כיסא גלגלים כשהוא נראה מנותק מן הנעשה ונתמך ע"י אביו. פרקליטו של הנפגע קפץ והודיע כי אין להם מה להסתיר וכי אין סיבה שהדיון יערך בדלתיים סגורות.

וכך החלה עדותי המתארת את החקירות שנערכו ובהמשך הקרנת הסרט. עם הקרנת הסרט פרצה מהומה באולם שרק לאחר התערבות משמר ביהמ"ש הורגעה. בשלב הזה פנה ידידי וביקש לדחות את התיק. השופט הביט בנו והחל מכתיב החלטה. בעודו מכתיב את החלטתו התחלתי מלבין שכן השופט פנה ואמר כי הוא מסכים עם בא כוח התובע כי מרשו סובל מנכות בשיעור 100% אולם אין נכותו של התובע תואמת את הכתוב בכתב התביעה קרי נכות אורטופדית ונוירולוגית אלא מדובר בנכות פסיכיאטרית אשר אינה קשורה לתאונה וע"כ התביעה נדחית.

ועל זה נאמר : מותר האדם מן הבהמה.