אין קשר בין הצהרות המועמדים לנשיאות ארה"ב, לבין המעשים שלהם בפועל אם וכאשר הם נבחרים, לכל הפחות בנושא הישראלי. אם בנושאים פנים אמריקאים, יהיו מי שיזכירו להם את ההצהרות וההבטחות, ואוי להם אם יסטו מהן, הרי בנושא היחס לישראל, יכול המועמד להצהיר ככל אשר יעלה על רוחו, עד לרגע בו יגיע לבית הלבן, ושם יבין כי ההתנהלות כלפי ישראל, לא נמדדת בהצהרות. היו כבר נשיאים-בדרך שהבטיחו להעביר את שגרירות ארה"ב מתל-אביב לירושלים, ושכחו את ההבטחה ברגע בו הגיעו למשרה הרמה. גם הנשיא הנוכחי, דיבר על שלימות ירושלים בירת מדינת ישראל, ומרגע שנבחר כל בנייה של בית בחלק הירושלמי שמעבר לקו הירוק — גם אם בשכונה מיושבת ברבבות יהודים — זוכה לביקורת נוקבת מוושינגטון.

לכן איש אינו מתרגש גם מהצהרות המועמד הרפובליקני המוביל — נכון לרגע זה — ניוט גינגריץ´, שיעביר את השגרירות לירושלים. אלא שגינגריץ´ הרחיק מעט לכת בהצהרותיו, כאשר הגדיר את הפלשתינאים כ"עם מדומה" והוסיף כי "מדינה פלשתינאית לא הייתה קיימת, זה היה חלק מהאימפריה העותומאנית. אני חושב שהמצאנו את העם הפלשתינאי, הם למעשה ערבים והיו באופן היסטורי חלק מהקהילה הערבית´´. אין פלא כי ברשות הפלשתינאית יצאו למתקפה קשה נגד הדברים, כאשר ראש הממשלה הפלשתינאי קרא לגינגריץ´ ללמוד היסטוריה, וסעיב עריקאת מבכירי הרשות, כינה את דבריו "גזעניים מאוד". וכל זאת יש להזכיר, כאשר ברשות הפלשתינאית, מכחישים נמרצות כי אי פעם היתה ממלכה יהודית על המקום בו מתנוססים כיום מסגדי הר-הבית, וכל קיומו של בית המקדש במקום, מנוגד להיסטוריה הפלשתינאית המשוכתבת...

אבל מה לעשות, שעם כל החוסר פוליטיקלי-קורקט (התקינות הפוליטית) שבאמירה זו, היא נכונה עובדתית. לא היתה מעולם אומה פלשתינאית. אין לה היסטוריה. אין לה מורשת. אין לה כלום. מחקר שפירסם פרופסור בשם הארי מנדלבאום, קובע זאת על סמך ממצאים היסטוריים ברורים. כך הוא כותב בין השאר: "בתחילת המאה העשרים כמעט ולא היו ערבים בארץ ישראל. היהודים, לעומת זאת, חרף אלפיים שנות רדיפה והמרת-דת מאונס בידי כובשים שונים, היוו את רוב האוכלוסיה שם לאורך רוב ההיסטוריה. בירושלים תמיד היו הרוב. כאשר כבש הגנרל אלנבי, מפקד הצבא הבריטי, את הארץ, נמצאו בה כמה אלפי ערבים בלבד".

"תיירים ופוליטיקאים, ערבים ולא ערבים כאחד, תיעדו את מצב הישוב בשטחי ארץ ישראל לפני ואחרי תחילת המנדט הבריטי: מארק טוויין — הלא הוא סמואל קלמנס, סופר ידוע — ערך מסע לארץ הקודש ב-1867 ותיאר אותה כך: ´ארץ נטושה, שאדמתה פוריה אך מצמחת עשבים שוטים; מרחבים קודרים ודוממים. לא ראינו נפש חיה לאורך כל המסע. כמעט אין רואים עץ או שיח, ואפילו הזית והקקטוס, הנפוצים באדמת טרשים חסרת ערך, כמעט נטשו אותה´".

"ועדה מלכותית בריטית מתארת בדו"ח שלה את מצבה של שפלת החוף לאורך הים התיכון ב-1913: ´הדרך מעזה לצפון אינה אלא משעול קיץ המתאים לגמלים ולעגלות. שום מטעים, פרדסים או כרמים אינם נראים עד שמגיעים לכפר (היהודי) יבנה. הבתים עשויים מבוץ, ובתי ספר אינם בנמצא. החלק המערבי לכיוון החוף כמעט נטוש. מעט מאוד כפרים נמצאים באזור, וגם הם מיושבים בדלילות. כפרים רבים ננטשו מיושביהם´".

"לואיס פרנץ´, שר הפיתוח הבריטי, כתב על אודות הערבים בפלשתינה: ´מצאנו אותה מיושבת בפלחים הדרים בבקתות בוץ וסובלים מאוד ממלריה... אזורים שלמים אינם מעובדים... הפלחים, חלקם גנבי בקר בעצמם וחלקם מוכנים תמיד לתת חסות לגנבים כאלה ולפושעים אחרים. חלקות האדמה עוברות מיד ליד כמעט כל שנה, רמת הביטחון ירודה, ומנת חלקם של הפלחים היא גזל וסחיטה לסירוגין מצד שכניהם הבדואים´".

"ב-1946 הצהיר פיליפ היטי, פרופסור ערבי להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פרינסטון, לפני ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית: ´ידוע לכל כי אין בהיסטוריה דבר כזה פלשתין´. זאהיר מוחסיין, מנהיג בארגון לשחרור פלשתין (אש"פ), אמר בראיון לעיתון הגרמני ´טראו´ במרץ 1977: ´העם הפלשתיני אינו קיים; יצירתה של מדינה פלשתינית אינו אלא אמצעי להמשך מאבקנו נגד מדינת ישראל´".

"הערבים, הטוענים כי ארץ הקודש היא מולדתם, פלשו לארץ אחרי 1918 ממדינות ערב השכנות, בעיקר מירדן, סוריה, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, ועירק. אף אחת ממדינות אלו לא התקיימה כיישות מדינית לפני 1913; הן לא היו אלא אוסף בלתי מאורגן של שבטים, שהטילו חיתתם האחד על השני בנסותם לכבוש שטחים זה מזה. מהגרים אלו הביאו עימם לארץ הקודש את ה´תרבות´ העתיקה של הפחדת השכן במטרה לגזול את אדמתו. רבים מהם היו פושעים או מנודים, שלא יכלו למצוא תעסוקה בארצותיהם ולכן חיפשו את מזלם במקום אחר. השלטון הבריטי הסכים לקלוט חלק מהם ככוח עבודה זול והרשה להם להתיישב בשטחים יהודיים נטושים. אפילו יאסר ערפאת, מנהיג אש"פ, שקרא לעצמו ´פליט פלשתיני´ אך דיבר ערבית בניב מצרי, לא היה יליד הארץ אלא נולד בקהיר שבמצרים ב-1929. הוא שירת בצבא המצרי, למד באוניברסיטת קהיר וחי בה עד 1956, אז עבר לערב הסעודית. ב-1958, יחד עם חבריו מערב הסעודית, ייסד בכוויית את ארגון הטרור פתח, שקדם לאש"פ".

"אם יש עדיין מישהו שמאמין כי אומה ערבית ´פלשתינית´ התקיימה לפני סיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל, יואיל נא בטובו להשיב מתי נוסדה, ועל ידי מי? מה היה השם שלה בערבית? מי היה ראש-ממשלה או נשיא ´פלשתיני´ לפני ערפאת? מה היתה שיטת הממשל שלה? מה היו גבולותיה? אלו מדינות הכירו בה ומתי? באיזה ספריה או מוזיאון ניתן למצוא את ספרותה, מטבעותיה, או יצירות האמנות שלה? התשובה לכל השאלות האלה היא אפס מוחלט. כמו שאמר זאהיר מוחסיין: ´העם הפלשתיני אינו קיים´".

זהו קטע קצר ממחקרו של מנדלבאום, החושף את השקר של משכתבי ההיסטוריה הערביים, כאילו והיתה אי-פעם אומה פלשתינאית באזור. המועמד הרפובליקאי, כמו גם רבים אחרים, יודע היטב היסטוריה, אלא שהוא עדיין אינו מחוייב לתקינות פוליטית, ולהשמעת מסרים שישאו חן בעיני שליטי הנפט במזרח התיכון. אם הוא יגיע לנשיאות — וזהו ספק גדול ביותר — הוא ישמיע זמירות שונות לחלוטין, אבל בינתיים יכולים יהודי ארה"ב להתבשם מהצהרותיו והבטחותיו.