To bring up a child in the way he should go, travel that way yourself once in a while
- Josh Billings -
כבר מספר חודשים לפני שמלאו לעידו 13 הוחלט על טיול אתגרי, מעט אחר, שיהיה רק שלי ושלו. היעד נבחר בקפידה וסוכם על טיול בשני חלקים – טיפוס חלקי על הר הקילימנג'רו ולאחריו התרגעות יחסית בספארי בקניה. עבור שנינו לא מדובר על טיול רגיל. מבחינתי, שכבר טיפסתי על לא מעט הרים וכבשתי לא מעט פסגות, זו פעם ראשונה שאני עומד לערוך טיפוס רציני ומקצועני עם עידו ועבורו, אני מניח, זו התרגשות כפולה ומכופלת של עמידה באתגרים חדשים, אולי רצון להוכיח ש'גם הוא יכול' והתנסות במגוון חוויות חדשות. עבור שנינו מדובר על כמעט שבועיים של שהות משותפת, אינטימית, ללא שאר המשפחה – רק הוא ואני ומרחבי הטבע. גם זוהי התנסות לא טריוויאלית, יוצאת דופן בחוויית ההורות והקשר שביננו.
בזמן שעובר בין ההחלטה על הטיול לבין הנסיעה עצמה, אני שואל את עצמי לא מעט פעמים האם אני עושה נכון. מהי עבורי ההורות, מהו הדגם לאורו אני מבקש לחנך ומהו השביל שאני מתווה לעידו. וכמובן, איך חלפו 13 שנים במהירות גדולה כל כך והאם זה שפוי לצאת למסע כזה. בזמן שעובר עידו לוקח על עצמו משימות הכנה שכוללות צעידות וריצה על מנת לשפר את הכושר הגופני. אני מוסיף הכנות מנטליות בדמות שיחות, הסברים וסיפורים שממחישים את הצורך בנחישות, מסירות ועמידה ביעדים. אני נזכר בציטוט מ'עליסה בארץ הפלאות' בו עליסה שואלת החתול לאיזו דרך עליה לפנות מנקודה מסוימת והחתול עונה לה שזה תלוי במידה רבה לאן היא רוצה להגיע וכשעליסה אומרת שלא כל כך אכפת לה לאן החתול עונה שאם כך בעצם לא משנה הדרך ואם היא תלך מספיק רחוק היא תגיע לאן שהיא צריכה. בסופו של דבר כל אחד מוצא את הדרך שלו, אני חושב לעצמי. אבל עכשיו עומדת בפנינו דרך משותפת שלאחריה ובהדרגה עידו יתבגר וימצא את השביל הנכון שלו. אני כאן רק בשביל להעניק לו כלים ותשוקה ונחישות וחוט שדרה מוצק שאיתם הוא ייצור ויסלול את דרכו שלו.
אז גם אנחנו יצאנו לדרך שלנו, לא לפני שהצטיידנו בבגדים תרמיים, נעלי טיפוס ושאר פריטים הנחוצים למסע מסוג זה. דרך שהייתה כולה בשבילו. יום אחד, אני יודע, הוא ייזכר במסע הזה ויחייך. וזה יהיה שווה הכול.
הקילימנג'ארו הוא ההר הגבוה ביותר באפריקה ונחשב לאחד משבעת הפסגות הגבוהות בעולם הוא עומד בפני עצמו ואינו חלק משרשרת הרים. פסגתו המושלגת, הקלימנג'ארו נמצא במזרח אפריקה, בטנזניה על גבול קניה, מהווה מושא וחלום של כל מטפס הרים. עובדת היותו הר געש כבוי ביחד עם קרחוני הפסגה שלו, הופכים את הקילימנג'ארו לשילוב מרתק של חום וקור. לאורך כמעט ששת הקילומטרים שלו חווים המטפסים מעברים בין סביבות אקלימיות שונות, היוצרים גם תצורות נוף וסביבת צומח וחי משתנות. בקור של סביב אפס מעלות, בלבוש אלפיני מלא,.
עידו ואני מתרגלים משמעת, כוח רצון וחדוות חיים. 'כל אחד יכול לטפס' אני תמיד אומר, הכול עניין של נחישות ועבודה מנטאלית. ובכל זאת, מהלך הטיפוס הוא מהלך שמלווה בהרבה בדידות והתכנסות עצמית. באופן הדרגתי הקולות משתתקים וכל אחד לעצמו, עם מחשבותיו והתמודדויותיו. העבודה הגופנית המאומצת הופכת את המחשבות צלולות כמו האוויר מסביב. עכשיו זה כל אחד לעצמו, עם עצמו ומול האתגר. אני שומע את נשימותיו של עידו. אני גאה בו. אני גאה גם בעצמי. אני גאה בסוג הקשר שנוצר בינינו. אחווה. חיבור שאין כמעט דומה לו בשום פעילות של הורה-ילד. אני רואה אותו ברגעים הקשים ביותר של ההתמודדות. הוא לומד ממני כיצד להתגבר על קושי. במקום הזה העבודה הפיסית והמנטלית מגיעות לתזמון מושלם. ההפכים הופכים אחד – שנאה ואהבה, כאב וחדווה, כאב ועונג. אני יודע שגם עידו מרגיש את כל אלה ואני גאה בו.
ככל שעולים יותר, הצמחייה הולכת ומתפוגגת והופכת למדבר אלפיני. קר מאוד. אנחנו עוצרים מידי פעם כדי לאגור כוח ולתת לגוף לווסת לחצים. קר מאוד. אני חושב על הדברים שהשארתי מאחור, את אישתי ושתי בנותיי, החברה, העובדים, הפרויקטים שעומדים תלויים ואני חושב על כך שרוב האנשים חושבים שאני לא נורמאלי, שזה לא הגיוני להשאיר את הכול מאחור ולקחת ילד בן 13, נער מתבגר, לנתק גם אותו למשך מספר ימים מה"פייסבוק", מהסקייטבורד ומהחברים, ולצאת יחד למסע מסוג כזה.
אבל אחרי כל יום טיפוס, בבקתה כשאנחנו מחזיקים כוס תה מהביל בין כפות הידיים ועידו תולה בי עיניים, ואני רואה שם גם את הקושי העצום שעידו חווה עם כל תלאות הטיפוס אבל אני רואה שם בעיקר את הסיפוק ואז אני יודע. זה בדיוק הדבר הנכון ביותר לעשות. זו הדרך שלי לחנך אותו על פי תפיסת עולמי. הילד הזה לא יוותר לעצמו וידע שאפשר להגיע לכל פסגה אליה ישאף להגיע בעתיד, הוא ימצא את דרכו שלו.
טיפסנו שני שלישים מהדרך, הישג מדהים לנער בגילו. את השליש הנוסף השארנו לפעם הבאה, הקושי הפיזי והמנטאלי הכריע, שנינו הבנו ש"זהו" להפעם, למרות הרצון שלי לדחוף עוד קצת, חשבתי שזה לא יהיה נכון ו.. גם צריך לדעת מתי לעצור ומה הן המגבלות של ילד, נער המבקש להתבגר בדרך מיוחדת. אני שמח שלעידו נשאר טעם של "עוד", יש לו את הכמיהה לבוא שוב ולכבוש את הפסגה, להשיג את המטרה אליה הוא שואף להגיע. ואני מבטיח לו שבעוד שנה נחזור להשלים את המשימה ביחד.
בקניה הדברים נוחים יותר. עדיין קר בעונה הזו של השנה, אבל זמן נפלא לראות את יופיו של הטבע המאיר פנים בעונה זו של השנה, ביבשת המדהימה אפריקה. בפארק שגודלו כמעט כמו מדינת ישראל הסתכלנו לאריות בלבן של העיניים, צחקנו למראה היפופוטמים מתפלשים, צ'יטות במרוצה וקרנפים מזרי אימה. ארוחות שטח, לינה משותפת ושקיעות מרהיבות. שטנו על אגמים שאלפי ציפורים מסוגים שונים מכסים אותו כמו שטיח טלאים צבעוני. וכן, היה גם מחשב נישא וטלפון. מהפארק ניתן לראות את ההר. עומד שם וצופה, עתיק יותר מאתנו ומושא תשוקה. חייכנו אליו ביחד.
חזרנו לשגרה. הוא לבית הספר ואני לעבודה. אין לי מושג מה הוא אמר אבל אני אמרתי "היה נפלא". והתכוונתי לזה. בין נחלים, אגמים, ריכוזי חיות בר, על מסלול הטיפוס, בין כל אלה סללנו דרך. דרך שיש בה אתגר, עזרה הדדית, נחישות ובעיקר אהבה.
ויש גם תמונות - כאן. |