לאחרונה, השקט מעיק עליה. אור הבוקר שעולה, כבר לא מעיר אותה משנתה. הלילות המסויטים הפכו שחורים, מנדודי שינה. הוא חסר לה במיטה והילדים, הילדים חסרים לה בכל רגע שהם שם, בדירתו. שלי וגיא כבר לא גרים כאן בכיף.
את הדירה היא רכשה בטרם נישאו והיא רשומה על שמה. לקח לשלי לא מעט שנים להתחתן. היא היתה עסוקה בפיתוח הקריירה שלה, כאשת מחשבים מזהירה. היא פגשה את גיא במסגרת העבודה, הם חייכו חיוך חטוף ונפגשו שוב בכנס אחר. אז הוא כבר לקח את מספר הטלפון שלה.
חיזור קצר וחתונה, שניהם כבר לא היו צעירים מידי, קצת למעלה מ 30 והם נישאו מאהבה.
היום, בת 46, היא משחזרת אחורה רגעים קטנים של אושר, רגעים גדולים של אהבה.
במהלך השנים, לא התרחש שום אירוע מיוחד שגרם לשבר. היא לא בגדה. למיטב ידיעתה גם הוא לא בגד, סתם תהליך של שחיקה. רגשות עוד היו שם, אבל הם קהו לבלי שוב, עד ששניהם החליטו להתגרש. היא חשבה שהם יתגרשו כמו שחיו, באופן רגוע ושלו, עם הסכם, אבל הוא חשב אחרת. במשך שנים הם התגוררו בדירתה. הדירה שלו היתה מחוץ לתחום. הוא כנראה התייעץ עם עו"ד, מאלו שעושים קופה על חשבון אומללותם של אחרים.
החוק הוא ברור. לפי סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון :
"
5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
אבל הפסיקה בנושא היא מגוונת.
בבע"מ 5939/04, קבע כבוד השופט רובינשטיין כדלקמן :
"אמר השופט מ' חשין, בהמשך לדבריו בעניין ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה [5], כי "מתוך שבני הזוג היו איש בחברת רעותו שנים רבות, 'נטמעו' נכסיהם הפרטיים בנכסיהם המשותפים – נטמעו והיו לאחדים" (שם [1], בעמ' 704). ובדומה אמרה השופטת דורנר (ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם [6], בעמ' 877) כי "על-פי השקפתי, יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש שמלפני הנישואין. שכן, ככלל, בנישואין הרמוניים הנמשכים שנים רבות נטמע רכוש כזה ברכוש המשותף"... השופט אור (ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר [7], בעמ' 242) ציין כי "כאשר מדובר בדירת מגורים, נטל ההוכחה על התובע שיתוף בה הוא קטן, שכן דירת המגורים היא 'גולת הכותרת של חזקת השיתוף'..." (בצטטו מפרשת הדרי [1], בעמ' 690; וכן א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול [14], בעמ' 154-153). בע"א 2566/93 רון שמחה נ' רון שמחה [8], שבו נרכשה דירה חודש לפני הנישואין, בעיקרה במימון אבי הבעל, הוחלה (מפי הנשיא שמגר) חזקת השיתוף. ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי [9], בעמ' 183 ציינה השופטת שטרסברג-כהן – והדברים מובאים כאן אף כי ההקשר המשפטי שונה – "כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני-הזוג ולעתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן-הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם", ועם זאת "...לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי..." (באותה פרשה היה מדובר בנישואין שחל עליהם סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הקובע כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג.."). עינינו הרואות כי לפנינו מטוטלת שבכל תנודותיה יש ככלל אמפתיה בסיסית להחלתה של חזקת השיתוף בנישואין הרמוניים – הרמוניים "סבירים", כך נראה – על דירת המגורים, והשאלה שבה מתחבטים היא אם הכף נוטה לכיוון חזקה "מלאה", או יש מלכתחילה לבדוק ולדקדק בכל מקרה לגופו."
אבל הרי החוק הוא ברור. למה מצאו בתי המשפט לנכון, לפסוק בניגוד לחוק?
כפי שאנו רואים העלה בית המשפט הסברים וטיעונים מגוונים בעניין זה ואף על עקרון תום הלב וההגינות בין בני אדם, לא פסח בית המשפט.
אבל מה עם ההגינות הבסיסית הקובעת שאנחנו אמורים לסמוך על החוק?
מה עם ההגינות על פיה, רכוש שעבדנו קשה כדי להשיגו לפני הנישואין, צריך להישאר שלנו?
בעניין זה, קבעו כבוד שופטי בית המשפט המחוזי מרכז נד"ב, מקובר ופלאוט, בעמ"ש (מרכז) 48671-05-10, מתוך המאגר המשפטי נבו כדלקמן :
בענייננו אין מחלוקת כי הדירה נרכשה על ידי המערער לפני הנישואין וללא קשר אליהם, ללא משכנתא. לא הוכחה השקעה כלשהי בדירה במשך תקופת הנישואין. יחסי הצדדים משך נישואיהם לא התנהלו על מי מנוחות וזאת אף אליבא דהמשיבה כפי שטענה בכתב הערעור שכנגד: עוד ב- 1996 עזבה המשיבה את דירת המגורים והגישה תביעת מזונות, משמורת ותביעה רכושית נגד המערער. היא שבה לדירה לאחר שהבטיח לתקן דרכיו. גם לאחר מכן התעלל בה המערער נפשית ומילולית והמשיבה אף סבלה התמוטטות עצבים.
.....בנסיבות העניין שלפנינו, לא מצאנו תימוכין עובדתיים לטענת המשיבה לפיה המערער יצר מצג לפיו הוא רואה את המשיבה כשותפה לזכויות בדירה זו. אנו סבורים כי המשיבה לא קנתה לעצמה זכויות בדירה, בדרך של השקעה הונית מצידה בדירה, או בדרך של כוונה ספציפית של הצדדים לשיתוף בזכויות בדירה. נטל ההוכחה בעניין זה הוא על המשיבה, ונטל זה לא הורם לטעמנו.
.....נראה לנו, כי התוצאה העולה מהאמור לעיל, לפיה, כביכול, עובר נטל ההוכחה לבן הזוג שהביא עימו רכוש מלפני הנישואין, להראות כי הביע דעתו באופן מפורשת שבדעתו לשמור על רכושו זה בפקיעת הנישואין, עומדת בניגוד להוראת סעיף 5(א)(1) בחוק יחסי ממון וגם לפסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 10734/06 שהובא לעיל.
אנו קובעים כי המשיבה איננה בעלת זכויות כלשהן בדירת המערער, ודין תביעתה בעניין זה להידחות."
בפסק דין זה, פסק בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, כי אישה תקבל מחצית מן הזכויות בדירתו של בעלה, אותה רכש לפני הנישואין. שופטי בית המשפט המחוזי מרכז, העלו כנדרש את החוק למרכז הבמה ופסקו, כי לא כך יהיה.
גם במקרה שלפנינו, פסק בית המשפט כי גיא לא יקבל מחצית מדירתה של שלי. בני הזוג היו נשואים כארבע עשרה שנים, גיא מעולם לא השקיע בדירתה של שלי ולא שילם משכנתא בגין הדירה, לגיא יש דירה משלו ומעולם הוא לא שיתף את שלי בהכנסות ממנה. לא נמצאה כל סיבה לחלק את הדירה ביניהם. רק תאוות הבצע של האיש שפעם אהבה, הותירה בה תחושה קשה של עצב.
כל הזכויות שמורות לעו"ד יעל גיל |
תגובות (59)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עוד על משכנתה
על החוק הזה אפשר לסמוך, רק לא על הפרשנויות התמוהות שלעיתים נותנים לו.
יעל שלום
כשעושים פירוק שיתוף בנכסים צריך להיעשות מתוך ראייה כוללת של כל הנכסים
את מביאה תמונה של הדירה בלבד
השאלה היא אם היו עוד דברים
למשל
נכון שהיא הביאה דירה ואולם ייתכן שבמהלך החיים הכנסתו הייתה גבוההמשלה והוא מימן את החיים השוטפים
צריך לראות את התמונה ולמפות את הנכסים.
יש הרבה תרגילים פיננסים בזה
קל לרמות
ולכן אני בעד הצגה מלאה של התמונה ולא מגמתית.
בנוסף- חיים משותפים זה לא מירוץ למיליון
ברגע שהבאת משהו לחיים והוא חלק מהם ובתמורה קיבלת משהו אחר -כנראה שהיה לך שווה .
אילו הייתה מתנה את הדירה כחלק מהסכם ממון היה קל יותר...
משלא כך ,,אין לי תשובה בעניין ללא ראיית התמונה כולה
-
שבת שלום וכל טוב...
להערכתי איתן, רובנו מתחילים וממשיכים קשר עם עיוורון מסויים למושא אהבתנו. במהלך הנישואין, חלק מהאנשים, בפרט כאלו שלא מרבים לתקשר, מפתחים כעסים שהם לא מוציאים על בן/בת הזוג ומשחררים המון כעס דרך גירושין מאוד קשים. אני מסכימה שמי שהוא טיפוס לא הגון, זה משהו שבלי העיוורון היינו רואים מתחילת הקשר, אבל תסכים אתי, שלא פחות חשובה לפעמים היא האינטראקציה עם הזולת. יש אנשים שלא מסתדרים ושמוציאים מבן/בת הזוג את הפן השלילי ויש כאלו שהכימיה ביניהם נהדרת ושמוציאים מבן/בת הזוג פן חיובי.
אז מה קרה שהחוק חזר להיות בתוקף?
עצוב מאוד
פוסט חשוב ביותר.
וזו הוכחה נוספת
כמה חשוב לערוך הסכם נישואין
ולא לסמוך על ניסים ,
רצון טוב, ושאר שטויות...
מדויק. לפני מידת האנושיות, טוב הלב ועוד כמה מידות טובות שהס מלהזכירן, באה היום תאוות בצע בלתי נשלטת ברמות שלא ידענו בעבר.
הבנת נכון (:
סופ סוף פסיקה הגיונית לשם שינוי.
באמצע התאור כבר חששתי שבסדום כמו בסדום - חצי מדירת המגורים ילך לתובע והשלם שלו ישאר שלו.
מה קרה שזכינו?
הגאולה בפתח?
[או שלא הבנתי נכון?]
בתי המשפט אמורים לפסוק כמובן עפ"י החוק. אלא שקצת יצירתיות, על מנת להתאים את החוק למידת הצדק והמוסר של היושב בדין מאוד מקובלת במקומותינו, לפעמים זה נראה צודק ולפעמים בלתי ראוי בעליל, הכל בעיני המתבונן לא?
בוקר טוב יעל,
כהרגלי, אני מנסה לראות את העניין מזווית אחרת - נדמה לי שהאפשרות לפניה לערכאות משפטית לא נועדה לאפשר אנשים תאווי בצע כמו הבעל לשעבר עליו כתבת לנסות לתבוע חלק בנכס שאינו מגיע לו. מה גם, שתביעה כזו רק היה מועיל לו אילו אשתו הייתה חושבת על מכירת הנכס - כבני זוג שכבר התגרשו הוא ממילא לא היה שואף לגור שם (אלא רק לקבל את חלקו בתמורה במידה והיא מכרה את הדירה).
הפניה לבית משפט מטרתה לאפשר לאותם אנשים שכן השתתפו במידה כלשהו ברכישת הדירה המשפחתית או שהשקיעו את כספם, זמנם ואולי כישוריהם בשיפור ערך הנכס, לתבוע את החלקם במקרה שהצד השני מנסה לשמור את הכול לעצמם לאחר שהם נפרדים כזוג. מערכת משפט במדינה מסודרת אינה שואפת מלכתחילה לגרום לinequitable outcome וכל עוד שזה המצב יש לקוות שתביעות חמדניות (מקווה שאמרתי נכון) כמו זו פשוט ייזרקו החוצה במקום.
יום טוב
בעיני דווקא זה שפעם הגבר זוכה ופעם האישה זוכה עומד לזכותם של השופטים - שפוסקים באופן ענייני ואינם מעדיפים מישהו בגלל המגדר אליו הוא שייך.