החבטה שנשמעה שבוע שעבר על רצפת אולפני פוקס שבארצות הברית הייתה צריכה להדהד באוזני עולם הריאליטי כולו. רייצ'ל קראו, הזמרת המוכשרת בת ה-13 אשר שבתה את ליבם של צופי תכנית ה-X פקטור, קרסה אל הרצפה בעודה נאנקת מכאב לאחר הודחה מן התכנית. בעוד שמנחה התכנית קפא במקומו נוכח המראה המטריד, היה זה השופט המנוכר סיימון קאוול אשר רץ אל הבמה כי להרים את ילדת הפלא מן הרצפה.
מה לא נאמר על רייצ'ל. שהיא זמרת נדירה, שיש לה יכולות ווקאליות של כוכבת, שעוד נשמע עליה רבות ואף שיש לה נשמה של זמרת בלוז זקנה. אלא שקריסתה של רייצ'ל מוכיחה כי תכניות הריאליטי הפכו כה קיצוניות עד כדי כך שהן מהוות סכנה של ממש למשתתפים. אפילו הז'אנר הזה, שכבר בראשית ימיו היה בעל אופי קניבאלי, עבר את גבול הטעם הטוב.
למרות כישרונה הרב, כוכבת ה-X פקטור הדגימה כי ילדים צעירים אינם בשלים די כדי להתמודד עם המתח והכאב של ההדחה אל מול מיליוני צופים. והרי שזה בסדר שכן הם עדין ילדים. תכניות ריאליטי דורשות מן המשתתפים יותר מיכולות תיאטראליות, הן דורשות בגרות, והבגרות כפי שאנו יודעים באה עם הגיל. כך שמלכתחילה לא ניתן לצפות שילד ידע להתמודד עם העול של השתתפות בתכנית מסוג זה.
היוצר של תכנית ה-X פקטור, סיימון קאוול, אמר לא פעם כי הוא שמח שבגרסה האמריקאית הוחלט לאפשר לילדים בני 12 ומעלה להשתתף בתכנית. זאת בניגוד לפורמט המקורי הבריטי בו גיל המשתתפים מוגבל ל-16. ואכן, הורדת הגיל אפשרה לתכנית לגלות כישרונות יוצאי דופן ביניהן הזמרות רייצ'ל וחברתה דרו רבינוביץ' שהודחה לפני מספר שבועות.
גם במקרה של דרו בת ה-14, סצנת ההדחה הייתה בלתי נסבלת ולא היה ראוי לשדרה. אלא שהתכנית היא מז'אנר הריאליטי אשר ניזון מרגעי חולשה ומנצלם עד תום. דרו ורייצ'ל ציינו לא פעם עד כמה הן שמחות לקחת חלק בתכנית וכמה הן מרגישות בשלות להיות כוכבות. אולם ילדים אינם תמיד יודעים מה הדבר הנכון ביותר עבורם שכן אין להם עדין את היכולות לשפוט את המסוגלות שלהם.
נכון שניתן לבוא בטענות להורים של שתי הילדות ולטעון כי הן הפקירו אותן בידי ההפקה. אך מעשה שכזה יגרום לנו להתמקד במקרה פרטני ולא בתופעה הרחבה יותר. יש לבוא בתלונות גם לרשתות השידור וליוצרי התכנית המוכנים לעשות רווח על גבם של ילדים ובכך לפגוע ברווחה שלהם. יתרה מזאת, יש לבוא בטענות לרשויות המפקחות שלא בלמו את הרעב הבלתי נגמר של הטלוויזיה בשידור חי.
נדמה כי המוכנות לשלב ילדים צעירים בתכניות הריאליטי תוך שימוש בתירוץ "הם בוגרים יותר מגילם" הוא חלק מהתהליך של ביטול גיל ההתבגרות. כיום, המושג הזה רוקן מותכן. ילדות בנות 12 אינן רק מתלבשות כמו אחיותיהן בנות ה-30 הן גם מדברות כמוהן ואף מתהלכות כמוהן. אלא שהן לא כמותן שכן הן טרם עברו את קברת הדרך של ההתבגרות, תהליך אשר מכשיר את הפרט לקראת הדרישות של העולם שהנו לעיתים גם אכזר. כחברה, קיבלנו את מות גיל ההתבגרות כמובן מאליו. אנו מציידים את הילדים בפלאפונים, אודם וחותלות ושולחים אותם לדרכם. אלא שטשטוש הגבול שבין ילדות לנעורים ולבגרות מכיל בחובו סכנות רבות. הדוגמא של רייצ'ל היא רק אחת מהן.
בישראל גם כן קיים כיום פורמט ריאליטי אשר מבוסס על תחרות זמרה בקרב ילדים. מדובר בתכנית "בית ספר למוסיקה" המשודרת בערוץ 2. לעומת גילאי המשתתפים בתכנית זו, דרו בת ה-14 היא קשישה מפולניה. למרות שבתכנית לא מתוכננות הדחות אכזריות הרי שמדובר בתחרות לכל דבר אשר תכלול מנצחים ומפסידים וכל זאת אל מול מצלמות הטלוויזיה והצופים שבבית.
ל"בית ספר למוסיקה" יש אופי "פיצקי". כולם נורא "פיצקים" ו "שמיצקים" ו"חמודונים". לפני שכל מתמודד עולה לבמה, צביקה הדר המנחה מקפיד לשאול אותו כמה שאלות "פיצקי" חמודות שכאלו. אלא שההתנהגות הזאת באה להסתיר את האופי האמיתי של הסדרה שגם כן עושה ניצול בילדים הצעירים לצרכים מסחריים. ככל שלא יטשטשו זאת, גם זו תכנית ריאליטי.
הביטוי הטהור ביותר לאופייה האמיתי של "בית הספר למוסיקה" הוא הצילום של המתמודד רבע שעה לפני שהוא עולה לבמה. לא סתם בחרו להראות קטע זה שכן זהו התמצית של ז'אנר ריאליטי- התחרות, ההתרגשות, התסכול, הלחץ של המתמודד לפני שהוא עולה לבמה, הספק שמא יוכל לעמוד באתגר ו"הדרמה האנושית". טיפות הזיעה וההתנשפויות הכבדות הן שמביאות את הצופים ואת המפרסמים, לא צביקה הדר ה"פיצקי".
ישנם בארץ לא מעט בתי ספר למוסיקה. ההבדל ביניהם לבין בית הספר של ערוץ 2 הוא שבמוסדות החינוך ישנם מורים, אנשים אשר עברו הכשרה ייעודית כדי לעבוד עם ילדים ולפתח את יכולתם המוסיקאלית תוך התחשבות בצרכים ובמגבלות שלהם. עם כל הכבוד ליהורם גאון ולזמר משה פרץ, הם אינם מורים. ייתכן והמוכנות שלנו להפוך סלב למורה מראה עד כמה שכחנו את החשיבות של מקצוע זה.
אמש צפיתי בשידור חוזר של אחת התכניות של "בית הספר למוסיקה". ניכר היה כי השופטים המכובדים עסוקים יותר בלעקוץ אחד את השני מאשר להקדיש תשומת לב לילד שעומד מולם מעט נבוך ובעיקר נרגש מן המעמד. זוהי אולי הדוגמא המיטבית לפער שבין סלב לבין מורה. מורה טוב היה מקדיש יותר תשומת לב לילד ועוקץ את עמיתו המורה להתעמלות בחדר המורים.
התכנית "בית הספר למוסיקה" כוללת בחובה אלמנט נוסף שילד צעיר לא אמור להתמודד איתו, ההפקה. מצלמות, מפיקים, במאים, מאפרים, מלבישים כל אלו מקרקרים סביב הילדים עד שהם נהפכים למוצר מוגמר, לבארבי רגע לפני שהיא כובשת את הבמה. לצעירים המוכשרים יהיו עוד שנים רבות להתנסות בהפקות שכאלו, מה פתאום החליטו בערוץ 2 שהם צריכים לעשות זאת כבר בגילאי בית הספר היסודי?
אין זה מפתיע למצוא מתמודדים בני 13 בתכנית טלוויזיה אמריקאית. הטלוויזיה האמריקאית אינה מקדשת דבר. הכול למכירה כולל התום של הילדות. לישראל תמיד היה רצון עז להידמות לאמריקה אך עלינו לברור בקפידה רבה יותר את הדברים אותם אנו מוכנים לאמץ מאחותנו הגדולה.
תמיד היינו שפויים יותר מאמריקה. בואו נישאר כאלה, בואו נשאיר את הילדים מחוץ לתמונה.
אילן מנור |
