אורך זמן רב להבין שכאשר אתה נכשל, אין זה אומר שאתה כישלון.

אלו שיעורים קשים, קשים מנשוא.

אתה נופל, מקבל מכה, לפעמים גם סטירה, מדשדש בביצת הרחמים העצמיים 

וככל שאתה מבין מהר יותר שזוהי ביצה שאתה יצרת, אתה מתחיל להתרומם, אט אט

מנער מעליך את עוגמת הנפש, צולל קצת ברפש כדי לאתר עם שנורקל היכן אבד האמון העצמי, הביטחון העצמי ובכלל היכן אבדה תקוותנו...ומתחיל לזקוף קומה.

בתחילה זה מזוייף, זה מרגיש כואב להתיישר, זה מרגיש עירום, חשוף, זחוח, חלול, זה מרגיש שהגיע הזמן להיעזר בחברים, זה הזמן לעשות בהם שימוש טוב.

גם זה שיעור, לפנות לזולת, להיות חלילה תלוי בהם לצרכים רגשיים.

אבל הם שם, מחכים כבר שנים שתושיט להם יד, שתראה פחות חזק לעזאעזל, קח אותם כבר, לא רק לך מגיע לשמוע את קשייהם.

תפסיק לחשוב שייבהלו, תפסיק לשער שזה ישעמם אותם עד מוות כי אתה הולך לחפור, לנבור, לבכות, לרטון, לצעוק, לקבל ארשת של רוטוויילר אימתני.

הם הבינו שאתה סוער, לא תפתיע, הם כבר לא קונים ת'לוקשים שלך.

רק צא

צא מזירת הרחמים העצמיים כמה שיותר מהר...לא לא, אל תפסח עליה, מותר לך להתאבל על הצלחה שירדה לטמיון, אבל חבל שתתעכב, בדרך החתחתים הזו בה תיפול עוד אלפי פעמים אם אמיץ אתה לנסות, מחכה לך כבר ההצלחה הבאה.

מזדקפת

הילדה הזו היא אני

אני עדיין מלאכותית בניסיונותיי לחייך

אבל, שיו כמה פעמים כבר נפלתי קשות בחיי

איך שהוא אני מצליחה לצאת מזה כל פעם מחדש

כל כך מהר

שאיש כלל לא משער

ואולי פשוט אלך לי לגדר המערכת, חברתי הטובה שסופחת את זיעת אפי ואת חמת הזעם הרגלית שלי ומאפשרת לי לחזור הביתה נקייה יותר ממוחי הקודח.