פעם, לפני עשור, הייתי חיילת שחשבה מה היא רוצה לעשות בהמשך חייה. הדבר היה ברור - אהיה שחקנית.

התחלתי ללכת לאודישנים לבתי ספר למשחק וידעתי שאני רוצה להגיע לבית צבי. היה לי ברור שזה המקום. ואכן לשם התקבלתי.

עשיתי שם שנה אחת. שנה מלאה בעליות וירידות, שנה בה הילדה שבי עברה הרבה תהפוכות.

חלק נכבד מזה היה למנהל בית הספר, גרי בילו, שהלך היום לעולמו. אני מודה - לא יודעת מה להרגיש. מצד אחד אני אומרת "אוקי, קורה". מצד שני, בתור אחת שכל השנים חיה את התחום ולא עזבה אותו בעצם, זאת אבידה גדולה.

גרי ניהל את בית צבי ביד רמה. נאמר לא מעט ובטח ידובר עוד הרבה על הדרך בה הוא ניהל, אבל דבר אחד היה ברור לי אז וברור לי גם היום - הוא נשם תיאטרון וזה היה חלק בלתי נפרד ממנו. ועל כך הוא ראוי להערצה רבה.

הזכרונות שלי מהמקום וממנו ברובם לא מאוד חיוביים. עברתי תלאות. אבל במהלך עשר השנים האחרונות נתקלתי בו לא פעם, אם בהצגות שעבדתי בהן ואם באירועים של תלמידיו לשעבר שנשארו חלק מחיי, והוא התנצל, בדרכו על הדרך שבה הוא התנהג. זה הזמן שלי לסלוח לו. כבר אין על מי לכעוס.

אז עם הרגשות המעורבים, אני מרכינה ראש לזכר איש שאהב, נשם וחי תיאטרון כל חייו, שקידם ויצר. וכן, אני גם סולחת.