בוקר אפור גשום מבצבץ מבעד לחלון וכפי שאני כבר מבין מהשבועות האחרונים, זה נראה כמו עוד בוקר שיגרתי במלבורן. מישהו נוקש בדלת ומיקה מבקשת שאפתח. היא לא אוהבת אורחים. לא מוקדם בבוקר.

אני פותח את הדלת. זה השכן, מייקל. אשתו, סילבי, נפטרה רק לפני כשבועיים. הוא רוצה להגיד לנו חג שמח. נחמד מצידו. רק למה כל כך מוקדם? אני משתעל ומאחל לו גם שנה טובה. הוא שואל אם אני מתכוון ללכת לבית הכנסת. "לא, לא חושב," אני עונה ומייד מתעשת, "אולי תיכנס? אני אכין לנו איזה כוס תה?"

מייקל נראה מהסס משהו וכעבור כמה שניות מחליט לקבל את ההזמנה. "ג'ינג'ר, קמומייל או אינגליש?" אני פורס בפניו את שלל האפשרויות החבויות במזווה. הוא  הולך על האינגליש המסורתי, עם חלב כמובן. אנחנו מתיישבים במטבח. אני שם מים ושואל לשלומו, אך די להביט בעיניו על מנת לראות את העצבות הנקווית רק מעצם השאלה. המים רותחים. אני מוזג למייקל תה ולעצמי שולף מהקופסא סיגריה אחרונה, ומצית. אנחנו ישובים אחד מול השני בדממה שאינה מעיקה על איש מאיתנו, נהפוך הוא. מייקל לוגם מהתה ומשחזר באוזניי איך רק לפני שבועיים ישב בזמן הזה עם סילבי, אישתו, בקפה הפינתי וחתך לה את הארוחת בוקר בצלחת. אני נאלם דום מול זכרונותיו ומניח את ידי על כף ידו. הוא מחייך אלי וטופח שתי טפיחות על כף ידי. אני מביט בעיניו ורואה את אותן עיניים נעימות שבאו לקבל את פנינו כשרק נכנסנו לבית, וסילבי לידו, החזיקה בידיה עוגה שאפתה במיוחד עבורנו.

"תודה על התה," הוא אומר בהניחו את הספל, "כדאי שאזוז כי אני עוד צריך לעשות קניות ולעלות לקבר."

אני מלווה אותו אל הדלת, שוב משתעל את שיעול הבוקר המטריד, מודה וחוזר פנימה, אל תוך הבית. אני פוסע לאורך המסדרון, הבית עדיין לא שלי, גם אחרי חודשיים. אני מנסה לעצום עיניים ולנחש איפה נגמר הקיר ומתחיל המטבח. זה לא הולך כל כך, רק הבית בישראל עולה מול עיני. זה יקח עוד קצת זמן, אני מנחם את עצמי, לא למהר.

"אני יוצא לקנות סיגריות ומייד חוזר" אני מיידע את מיקה בעודי שם את המעיל עליי. מיקה מבקשת שאקנה דברים לארוחת החג ובאותה נשימה שואלת אם זה באמת היה נחוץ להזמין את מייקל לתה, בשעה זו של הבוקר. אני מתיישב על המיטה, מרים את הנעל הימנית בידי, מוכן לנעול אך ידיי בשלהן, ממאנות להשמע להוראות לראש.

"לא חושב שסיפרתי לך," אני לוחש, משעין את מרפקיי על ברכי וראשי נשמט משהו, "שבוע לפני שעזבנו את הארץ, נסעתי עם אבא שלי לבקר את אחיו, כדי שאפרד מהם והוא גם יוכל לבקר אותם, משהו שהוא לא מרבה לעשות בעצמו מפאת מצבו הבריאותי. זה היה יום די עמוס, הייתי עוד אמור לחזור לכפר סבא לכל מיני סידורים אחרונים, בקיצור, די מיהרתי. באחד הרמזורים עמד לפניי רכב כלשהו וגם כשהרמזור התחלף לירוק הוא עדיין התמהמה ולא נסע. סיננתי נשיפה נזעמת, התחלתי למלמל את כל אוסף הקללות עתיקות היומין שברשותי. בסופו של דבר, לא רק שהנהג, שהתבררה כנהגת, לא נסעה, אלא שהיא גם יצאה מהרכב. בנוסף לברכות שכבר הרעפתי עליה, גם הידיים החלו להתנפנף לכל הכיוונים ורק אז הבחנתי שהנהגת אוחזת בידו של קשיש, שכנראה פחד להתחיל לחצות את הכביש, שמא לא יספיק לפני שהרמזור יתחלף לו לאדום. היא, הנהגת, נתנה לו את כל הזמן שרק אפשר, הובילה אותו אל הצד השני של הכביש, ורק אז, כשידעה שהקשיש בטוח, חזרה אל הרכב שלה. אבי, שישב לידי החל למלמל משהו לא ברור. הבטתי בו וראיתי שמחה גדולה מלחלחת את עיניו. הוא נפנף בידו אל הנהגת, שספק אם הבחינה בו, והרעיף עליה מלוא החופן נשיקות וברכות לחיים ארוכים, בריאות וכל מה שאפשר לחשוב עליו. מאותו רגע, במשך כל הנסיעה, חשבתי עליו, על אבי, על מה שזה עשה לו. חשבתי עליי, על איך שהתנהגתי, בחוסר סבלנות. התביישתי בעצמי. הבטתי שוב באבי ונהיה לי עצוב כשהבנתי שאני לא אהיה שם בשבילו, יום אחד כשגם הוא יצטרך לחצות את הכביש".

לקחתי נשימה ארוכה, עמוקה, והמשכתי לנעוץ את עיני בריצפה, מנסה להחליק את הרוק במורד הגרון היבש.

"רק לפני שבועיים מייקל איבד את אשתו, סילבי," המשכתי בשלי, "ועדיין הוא דפק לנו הבוקר על הדלת לאחל חג שמח. לנו, השכנים החדשים, המהגרים החדשים. הוא בא לתת לנו יד, לעזור לנו לחצות את הכביש הסואן הזה של הבדידות. אני חושב שכוס תה של הכרת תודה, זה המעט שיכולתי להציע לו."

נעלתי את הנעליים כשגוש ענק של מועקה תקוע לי בחזה. יצאתי מבעד לדלת וצעדתי במהירות אל מרכז הקניות. בוקר קריר מתעורר לו בחוץ, עטוף ערפילים רכים. בליל אמש החזאי הבטיח יום בהיר, אבל מה החזאי מבין?! אני חולף על פני זוג מבוגר, משכימי קום, ישובים על הספסל בפארק, מאכילים יונים.

כמה שנים נאבקתי להרחיק את היונים ממרפסת הכביסה בביתי בישראל. עכשיו, כאן ליד הפארק, לרגע כמעט והתגעגעתי להמיית היונים. אבל רק לרגע. זה בהחלט לא יהיה החלק שיחסר לי כאן, אני חושב, נזכר בימי ילדותי עת אחת היונים נכנסה אל תוך הבית והזעקתי את הילד של השכנים, על מנת שיפנה את היונה המשתוללת ויקח אותה ממני, מביתי. אף פעם לא הבנתי איך הדבר הזה, המהמהם ללא הפסקה, מזהם, אמור להביא את השלום. איכשהו משחר ילדותנו מנסים, בעזרת סיפורים למיניהם, לצייר לנו מיני חיות - עכברים, תנינים, דובים ודומיהם, שבמציאות רחוקות מלהיות חיות מחמד נעימות, כחיות חביבות ולא מזיקות. אולי גם היונה נכנסת לקטגוריה הזו. בטוח, לא אולי.

כעבור מספר דקות הליכה חציתי את הפארק והגעתי אל הקצב, מבקש בתורי קילו בשר טחון. די צ'נזו, הקצב האיטלקי,  משחיל את ידיו לשקית וניגש למלא אותה בבשר. אני מהמר על ארבעים גרם, פלוס מינוס. יוצא לו  תשע מאות שבעים. אני גאה בו על הדיוק, והוא מוסיף עוד שלושים גרם של בשר לשקית. אני משלם וממשיך אל הסופר, עוד מצרכים, וסיגריות גם. הקופאית מחייכת אליי חיוך עייף של בוקר ושואלת לשלומי. עוד לא לגמרי רגיל לחיוך הזה. יש בי עדיין מין ציפיה לתדריך של פקידת מבצעים, "אולי אדוני רוצה סוללות במבצע? יש כרטיס מועדון?" ועוד  מיני הטרדות. בפרץ של הכנה לווידוי אני תוהה אם כדאי לי באמת לחלוק איתה את תחושותיי הבוקר.

"את יודעת," אני מריץ תרחיש של וידוי, אחד מיני רבים, "אני מאוד אוהב את המקום הזה, מאוד שמח שהגעתי לכאן ובכל זאת אחרי כמה חודשים בלבד, קשה להגיד שאני מרגיש כבר בבית. למשל עכשיו, ערב חג, אם הייתי נכנס לסופר ליד הבית, שם בישראל, אין מצב שהיה כל כך שקט וריק כמו פה, המולת הקניות של האנשים, כאילו אוגרים מזון ליום הדין ולא יום חג, זה משהו שאין כאן, עכשיו, ואני חושב שזה עדיין קצת מוקדם לי מידי, השינוי הקיצוני הזה. אולי הייתי צריך שהחג יגיע קצת יותר מאוחר, אולי עוד כמה חודשים, אחרי שאתאקלם יותר טוב. את מבינה על מה אני מדבר?"

לא, אני חושב לעצמי, עדיף שאוותר על הוידוי הזה הפעם, לא משלמים לה מספיק בשביל להקשיב לחסכים של מהגר בודד. ביציאה מהסופר אני מוצא את עצמי חולף על פני 'פרחי לורנס', ומחליט לעצור גם פה לביקור, אם כבר חג אז חג עד הסוף. בכל זאת, חג ראשון כאן במלבורן. המוכר עוטף לי זר של פרחים, חלקם על סף הפתיחה, ומאחל לי חג שמח, למקרה ששכחתי. "חג שמח מיסטר לורנס" אני משיב, מרוצה מהבדיחה של עצמי. יש הרגשה מוזרה משהו עם כל ה'חג שמח' הרגוע הזה מסביב. כהרף עין שוב אני משחזר לעצמי, את עצמי ברחוב סואן, ערב חג בשוק בישראל, בין אלפי אנשים בסידורים אחרונים של ערב חג. קול צעקות המוכרים, קול המיית הקונים, כלי רכב. הגוף כאן, כל כך רחוק מהבית, מרחק עשרות אלפי קילומטרים, ועדיין מרגיש כאילו, כמעט. קרוב רחוק שכזה.

אני שב הביתה, הכלב של השכן נובח לעברי, אולי עוד לא מכיר אותי מספיק בשביל לתת לי לעבור בשקט. ואולי בכלל גם הוא רק רוצה לאמר לי חג שמח. בבית מיקה כבר קמה. לובשת את הסוודר הכחול שקנינו באיטליה בחופשה האחרונה שלנו לבד, רק שנינו, לפני שמצאנו את עצמנו כאן עם הילדים, ושוב לבד. והלבד כאן כל כך אחר. לבד עטוף בגעגועים למשפחה וחברים, שכבר לא באים ובקושי מתקשרים. לבד שעטוף בכל כך הרבה קשיים, עטוף בזכרונות נצברים שנצרבו בנו. הוא מאוד יפה לה, למיקה, הסוודר הכחול. היא מחייכת אליי ברגע שמבחינה בפרחים שהבאתי. אני רואה  מבעד לחיוך ונושק לה. "אל תדאגי," אני לוחש לעברה, "את תראי שנסתדר בקרוב. בואי ניקח את זה לאט, ביחד, בצעדים קטנים ולאט."

אנחנו מתחבקים רגע ארוך, ואולי רגעים, בשקט. הייתי זקוק לו, לחיבוק הזה, ונראה שגם היא. חיבוק מועך, מקרב, בלי לדבר, רק להרגיש, להתנועע.

אני קוטם את הזר שהבאתי בקצהו, באלכסון, ומכניס לאגרטל הזכוכית שקיבלנו במתנה לפני העזיבה. הוא יפה בעיני. את המצרכים שהבאתי מהסופר אני מפזר למקומם ומרתיח מים לקפה. המים רותחים ואני מוזג לנו קפה שחור לספלים. אנחנו יוצאים החוצה, לחצר האחורית, עם ספלי הקפה ביד. האצבעות הארוכות של מיקה, שחרשו בשערי רק לפני רגע, מציתות  לנו סיגריה. אנחנו מתיישבים אחת ליד השני, קרוב, קרוב שאי אפשר יותר.

"קצת עצוב לי היום הזה," מיקה אומרת, "אתה חושב שככה זה יהיה תמיד בחגים? אני לא חושבת שאוכל לעמוד בזה לאורך זמן."

אני מסתכל עליה, מחפש מילים ולא כל כך מוצא. ערב חג, מהגרים בארץ חדשה. מיקה שותקת. אני שואף מהסיגריה ומניח יד על כתפה. עמיר לב מדקלם ברקע משהו של פעם בחיים, ואני מחכה לימים טובים יותר, שיגיעו. אולי אחרי החגים.