לפני כשנה פלוס, פרסמתי את היומן הזה בפורום הוירטואלי ופנתה אליי בחורה שאקרא לה – "הפרפקציוניסטית"

הפרפקציוניסטית:

ראשית מהכרות וירטואלית <אמנם דיי פסיבית מצידי> אני יכולה להעיד - אתה באמת תותח יש לך יכולת עצומה לעזור לאנשים , אני חייבת להודות שהתביישתי לבקש את עזרתך בנושא חיפוש עבודה משום שראיתי את כל הפניות אלייך וכיצד  אתה נרתם לעזרה אמיתית וכנה מבלי להכיר את הנפשות ולא רציתי להכביד...

גם אני באמצע מסע , עזבתי מקום עבודה למרות חוסר ההגיון שבכך שהרי המצב ממש קשה בחוץ אבל ידעתי לזהות שאני לא מאושרת, איבדתי את חדוות היצירה .ואיני מוכנה לוותר על האושר הפנימי שלי. בניסיון למצוא כיוון תעסוקתי המסע הפך להיות מסע אל עצמי: מה הן החוזקות והחולשות לא רק מבחינת תעסוקה אלא מבחינה אישיותית ומצאתי את עצמי מתרכזת בחולשות. החולשה העיקרית היא חוסר הערכה אבל מצד שני שאלתי את עצמי "אם אני חושבת שאיני מעריכה את עצמי אזי כיצד אני מזהה את זה? כלומר אני בעצם כן יודעת מה אני שווה אבל משום מה מפחדת להודות בזה השאלה. היא למה? 

יש לי עוד הרבה שאלות ותהיות, אבל זה יצא ארוך ואיני יודעת עד כמה זה קשור לפורום חיפוש עבודה. 

לסיום רק רציתי שתדע ,עזרת לי מאוד למרות שרק קראתי אותך ולא ממש ניהלנו דיאלוג.

תודה

 

אני:

היי פרפקציוניסטית. לדעתי ביישנות הנה במובן מסוים מעצורים בהתנהגות חופשית. לא כל המעצורים העצמיים נובעים מחוסר הערכה עצמית אך בהחלט אי הערכה את עצמך מהווה עילה משמעותית לעצירה עצמית.  על כן בהחלט לדעתי יש לדברים שאת אומרת שמתייחסים לנושא הערכה עצמית מקום בפורום מחפשי עבודה. מעצורים אישיים יכולים לבוא גם מאי מיצוי עצמי. את הרי אמרת שאת לא היית מאושרת. יכול להיות שחלק מהביישנות נובעת מחוסר המיצוי העצמי. ואת הרי אמרת שיצאת אל עבר מסע עצמי. תקוותי שבסיום תגיעי למיצוי עצמי. יש סיכוי שחוסר הערכה העצמית כבר תעלם לה ושגם נושא הביישנות יהיה פחות משמעותי.

אושר עצמי הוא מפתח חשוב ביותר. אדם לא מאושר יעריך את עצמו פחות. אני בדיעה שאת בכיוון הנכון. את מחפשת להגיע למיצוי עצמי. זה הכיוון. מרגע שתגיעי אליו את תיהיי מאושרת. אז חייך ייכנסו לאיזון

את אמרת - "אם אני חושבת שאיני מעריכה את עצמי אזי כיצד אני מזהה את זה? כלומר אני בעצם כן יודעת "מה אני שווה" אבל משום מה מפחדת להודות בזה השאלה היא למה?

ככל הנראה, את מעריכה את עצמך עד גשר היציאה לסביבה. אין לך ככל הנראה בעיה שלך עם עצמך. זה כבר טוב כי אין לך הרבה עבודת שכנוע עצמי מבחינת חפירה לעומק. הבעיה היא ככל הנראה רק בישום בפועל מגשר היציאה ממך אל הסביבה.

למה? אולי זה חוסר בטחון שנובע מחוסר פידבקים מספקים מהסביבה.

אני רוצה שתשימי לבך לנקודה מסוימת - חוסר פידבקים מספקים אינם לעיתים באשמת הסביבה. אם אינך מעיזה להשמיע את עצמך למעשה לא יהיו פידבקים חוזרים. זה בסגנון - מה קודם למה - הביצה או התרנגולת.

 

הפרפקציוניסטית:

אתה בהחלט צודק הבעיה היא להוציא את זה החוצה. אני יודעת שיש לי המון מעצורים בתוך תוכי אני מנהלת עולם שלם של רצונות אבל אני באמת לא מצליחה להוציא את זה החוצה

לדוגמא אחד התחביבים הגדולים שלי קשורים בעולם המוזיקה. החלטתי שאני עושה משהו בנדון ולמרות גילי החלטתי לקחת קורס בתחום. אני יודעת שאני מוזיקלית מאוד, המדריך שלי חיזק את זה , אבל משום מה לא הצלחתי להוציא את זה <וזה לא קשור בפרקיטקה > החוצה , למרות שאני בטוחה במיליון אחוז שזה קיים בי . השאלה היא איך באמת מתגברים על כל המכשולים והמעצורים. גם אני כמוך אדם של מעשים , בעבודה למזלי הרב עם הזמן המעסיקים שלי למדו להכיר אותי והעריכו אותי , החברים שלי מעריכים אותי , הבעיה היא עם אנשים חדשים, אני בסה"כ אדם מאוד חברותי , שאוהב לעזור ,אבל כשלא מכירים אותי חושבים משום מה שאני סנובית למרות שהמציאות הפוכה לחלוטין ואולי זאת איזושהי חומה שבניתי סביבי השאלה איך מסירים אותה.

ברור לי שאינך איש מקצוע , האמן לי שקראתי המון ספרים בנושא ואין לדעתי תרומה גדולה יותר מתרומתו של בעל ניסיון. איני מחפשת תשובות מאנשי מקצוע שיתייגו אותי בצורה מסוימת .אין כמו ללמוד מהחיים עצמם וסיפורך הוא סיפור חיים.

אני:

לקחת חצי צעד אחורה... כשכל כך רוצים, כשכל כך מנסים ומלחיצים את עצמך להוציא, אני חושב שיקרה הפוך על הפוך. האדם יותר ייסגר, יותר ייעצר ופשוט זה לא ייצא. הלחץ האישי שלך על עצמך לדעתי עלול להוסיף מעצורים. על כן אני חושב שאת צריכה דווקא להשתחרר. דווקא לקחת חצי צעד אחורה.  נסי להרפות על כן. הרפיה אמיתית. נפשית פיזית. נסי להגיד - אני נכנסת למצב "שעת הנאה. שעת ההנאה נועדה להרחיק ממך והלאה כל לחץ אן אי שביעות רצון שלך מעצמך.

אני מקבל את הרושם (ואל תשאלי אותי למה כי זאת רק תחושה בלתי מבוססת) שאת אדם פרפקציוניסט שלא נותן לעצמו מנוחה. כל כך רוצה, כל כך קוראת הרבה ספרים, כל כך לא וותרנית כלפי עצמך, ועם כל הקשיים שאת מפעילה כלפי עצמך את לא רק מורידה מעצורים - את מוסיפה עוד ועוד נדבכים ומעצורים.

אז איך להרפות איך להיכנס לשעת ההנאה?

לא יכול להגיד לך בדיוק כי את מכירה את עצמך טוב יותר. אני מצאתי שיטה להתנתקות מסביבה ומהלחץ שלי עם עצמי. פעמיים בשבוע אני נכנס לג'קוזי. מרפה את עצמי מאוד ואז נכנס לבריכה ומתרגל תרגילי נשימה. נשימות פנימה מעלות אותי על פני המים ונשימות החוצה גורמות לי לשקוע. אני מצליח להרפות כל שריר בגוף והריחוף במים פשוט מביא אותי לאושר. שעת הרגיעה הזו שאני נותן לעצמי מביא אותי לאושר אדיר ללא לחץ תוך כדי התהליך. כשאני יוצא מהבריכה אני מרגיש ב"היי" אדיר. ממש מן סחרחורת חיובית (עודף חמצן גורם לסחרחורת שכזו) . ואז - אני חוזר לעשות סבוב נוסף של סאונה וג'קוזי. ואני מרגיש לעצמי את ההרגשה שיצאתי מהתהליך הזה "רך וטעים" עם חיוך מרוח על הפרצוף. זה עושה את שלו. אני מתחזק. זה משפיע אחר כך עליי גם כשאני חוזר ל"מציאות".

תמצאי את ההתנתקות והכניסה למצב הרפיה שלך. את זקוקה לזה. הפרפקציוניסט יידע אחר כך לחזור לקרקע ולנצל את הרגיעה שלו כדי להוציא מעצמו יותר. יהיו לך פחות מעצורים אם תאפשרי לעצמך להירגע ותפסיקי לבחון את עצמך.

מה דעתך על הדברים הנ"ל? 

הפרפקצינויסטית:

מעניין, אף פעם לא החשבתי את עצמי כאדם פרפקציוניסט אבל אתה צודק, אני לא עושה לעצמי הנחות , תמיד בוחנת ומבקרת את עצמי וסלחנית כלפי אחרים.

 אני לא יודעת אם המציאות מאפשרת לי להירגע כשעזבתי את מקום העבודה קיבלתי החלטה נוספת והיא לתת לעצמי זמן , לא להתחיל ישר במסע המטורף של חיפוש, רציתי לשנות כיוון וקיבלתי אותות פנימיים שהנפש שלי זקוקה למנוחה ולמעין הערכה מחדש, בדיעבד <נכון להיום> נראה ששגיתי. לא ידעתי שיהיה כ"כ קשה למצוא עבודה< דרך אגב אני כותבת על עבודה משום שהחיפוש הוא חלק מהמסע הפנימי שלי הם קשורים קשר הדוק אחד בשני> עכשיו אני זקוקה נואשות לעבודה ולכן שום דבר לא מצליח להרגיע אותי. אני עושה ספורט פעמיים בשבוע וזאת איזושהי הפוגה , קצרה ביותר .אתה חושב שאם אצליח להירגע אוכל להסיר חומות של הגנה? אוכל סוף סוף להגיע לשקט העצמי, לאמונה מוחלטת בעצמי לראות את התמונה הברורה של מה אני רוצה לעשות ואף להגשים? כשביינתים החיים האמיתיים מכתיבים - "לחם עבודה"? אני גם לא מצליחה להבין מה קודם למה ביישנות לחוסר ביטחון או להפך? הם תמיד באים ביחד?  

אני

אומנם "לא קראת לילד בשמו" אבל... לא וויתרת לעצמך. לא עשית לעצמך הנחות. לאחרים את מוותרת אך את לא נותנת לעצמך מנוחה. יש אפשרות להשתפר כשאדם לא מרפה? אם תרוצי ותרוצי ותרוצי - השרירים לא יתפסו?

המציאות היא לא זו שאמורה לאפשר לך או לא לאפשר לך להירגע. את הבוסית על כך - לא החיים. כרגע את נותנת לעצמך פקודה לא להירגע אלא ללחוץ על דוושת הגז.

 

לתת זמן ולא לחפש עבודה - איני בטוח שזה ההרפיה הרצויה. לעיתים הרפיה שכזו מביאה יותר לחץ בייחוד כשקשה כל כך למצוא מקום עבודה בתקופת אבטלה. זה משול לאדם עצוב ומדוכדך שמחליט להיכנס למיטה ולכסות את הראש בסמיכה. נראה לך שיש סיכוי בהסתגרות הזו להירגע?

אולי אקטיביות של ללכת למטבח ולעשות כוס תה ולהוסיף בתוכו נענע או שיבה - ואז להיכנס אחרי מקלחת למיטה ולהתכסות בכיף - אולי האקטיביות הזו דווקא תרגיע ותיתן למיטה משמעות מרגיעה. זה משל כשהנמשל לדעתי שדווקא חיפוש עבודה ומציאת הכיוון הרצוי לדעתי ירגיע אותך. ההתרגעות כביכול בלשים את הדברים הצידה זה עמו להיכנס למיטה ולהתחבא מעצמך.

 

אקטיביות בחיפוש עבודה אינה צריכה לסתור את ההתרגעות שלך אחרי שליחת קורות חיים או אחרי ראיונות עבודה. להפך - ההתרגעות תהיה נעימה ומשולה לכוס תה עם נענע.

 

שאלת - שום דבר לא מצליח להרגיע אותי. אני עושה ספורט פעמיים בשבוע וזאת איזושהי הפוגה , קצרה ביותר . אתה חושב שאם אצליח להרגע אוכל להסיר חומות של הגנה?

אני עונה - תחושה בלתי מבוססת - שהחומות הגנה שלך קשורות ללחץ פנימי שלך את עצמך. הספונטניות יוצאת ככל שאדם רגוע. אני לא יכול לחתום לך על כך אבל לדעתי זה יכול לשנות את המצב.

 

את אמרת - אוכל סוף סוף להגיע לשקט העצמי, לאמונה מוחלטת בעצמי לראות את התמונה הברורה של מה אני רוצה לעשות ואף להגשים? כשבנייתים החיים האמיתיים מכתיבים - "לחם עבודה"? אני גם לא מצליחה להבין מה קודם למה ביישנות לחוסר ביטחון או להפך? הם תמיד באים ביחד?

 

אני עונה - אין לי תשובה לכל שאלה. אבל אני רואה שאפילו השאלות שלך מלאות במן מתח פנימי של - מתי מתי מתי זה יקרה. ואני אומר - תגיד - שלא יקרה. לא חשוב. לא עקרוני, לא קריטי. ואז זה יקרה בענק. לחם עבודה - תתפרנסי כרגע ממשהו זמני, תחפשי עבודה לפי רחשי ליבך הפנימיים, ותנסי בשקט בשקט להתקדם. לא חשוב שיהיה לאט. לא חשוב הלו"ז. העיקר שתרגעי. העיקר שיהיה לך קצת שקט פנימי בתוכך. השאר כבר יבוא מעצמו.

הפרפקציוניסטית:

אני לא מסכימה אתך ש"החופש" שלקחתי לעצמי מחיפוש עבודה משול לאדם עצוב ומדוכדך שנכנס למיטה, דווקא בתקופה הזאת <שנמשכה בסה"כ חודשיים> ממש פרחתי , נהניתי מכל רגע , הרגשתי את החיים ,היה לי סוף סוף זמן להשקיע בעצמי ונטו בלימודים , דבר שלא היה מוכר לי קודם לכן ,את התואר הראשון עשיתי תוך כדי עבודה במשרה מלאה , זמן לעצמי לא ממש היה לי כבר תקופה ארוכה. הייתי זקוקה לשקט ולא למתחים שיש בחיפוש עבודה, כדי להתקדם כדי להגיע לאמת כדי להסיר את הערפל שמונע ממני לראות מה שבאמת יגרום לי להרגיש שוב מאושרת.

אתה צודק יש לחץ מסוים של מתי ? קשה לחיות בחוסר ודאות ...... אני רוצה להשתפר , להתגבר על הביישנות <אמנם אני לא ביישנית כמו שהייתי בעבר , אך היא קיימת> להיות יותר אסרטיבית והרשימה עוד ארוכה. ברור ששליחת קו"ח משהו כמו 3 חודשים ללא כל מענה גורמת לירידה בביטחון ובדימוי העצמי ולוקחת אותי אחורה במקום קדימה, לכן נראה לי שלהתפשר כרגע יוריד אותי לגמרי לתהום, אני לא מסוגלת להתמודד כרגע עם כישלון שכזה. הבטחתי לעצמי למצות את התהליך עד תום. יחד עם זאת גם אם יש פה ושם "נפילות" במצב רוח, אני בסה"כ משתדלת להישאר אופטימית...

---------------------------

לסיום - אני עם עצמי...

לחץ הוא חיובי עד גבול מסויים. הגבול הוא המעבר מהשאפתנות אל עבר היישום הכפוי - נו מתי זה יקרה.

אדם יכול לשאוף, אך הוא צריך לדעת לבצע "כניעות מקומיות" כדי לצבור אנרגיה מחודשת.

-------------------------