בלב הכרך ניצב לי, המון אדם שועט בדרכו לאן שהוא, את אוזני עוטפת דממה עמוקה. בדידות ספוגה בהוויתי. יודע שאת שם, היכן שהוא, שאת חושבת עלי, מתגעגעת, רוצה, לפעמים.
במרחק את נוגההת על סביבתך. אל נשמתי מתגנבת חשיכה, מכסה בגמיעות גדולות את רישומי האור האחרונים ממך. זה.. המרחק ממך.
אלו הימים שהחוט הדק, שמחבר את נשמתי עם נשמתך, נמתח לכדור ענק של כאב.
אלו הלילות הארוכים שקצוות שערך לא מפזזות על פני, ידייך אינן שלובות בידי, ריחך אינו מציף את ישותי ובמקום מבטך האוהב בוהה בי אפלה.
בלילות ארוכים של שוטטות בשבילי געגוע יש בי כמיהה עמוקה לטשטש את כאב העדרך, לברוח רחוק, להתעטף בצעיפים של ערפל, להתמסר לגלים של אובדן הכרה שימתיקו את המציאות שבה את ממלאה את ליבי אבל אינך. |