0
שלום. שמי לא חשוב. כשיורד גשם, אני חובש מגבעת מכוסה בשקית ניילון. כשאת או אתה חולפים על פני ברחוב, אני מתחכך שלא באשמתי בגופכם, דורך לכם על הבהונות. מעולם לא מבקש סליחה - זו לא דרכי. זרים לי הפרוטוקולים האורבניים החילוניים. אני לא מכבד במבט ולא בחיוך אף כופר או כופרת. אני מתהלך בגמלוניות, באסרטיביות , ובסלידה בינות ליצורים המשוקצים הדוברים את שפת המותגים והפילוסופים והדרוויניסטים ימח שמם וזכרם. מתהלך בינות להם בחופזה, בפלגמטיות. אוטם את אוזני ליבבות הצפירה בימי הזיכרון שלהם, מגיף את ליבי למראה האישה ההרה הכושית העומדת למולי באוטובוס עם קעקועי המכשף האפריקני על מצחה. מסיט את מבטי מעליה. שומו שמיים. פלשמורה בארץ הקודש. שרימפסים באוהל מדיין. מחללי שבת בפרהסיה. יבואני חרטומים וידעוניות, חשפניות ובועלי שועלים. השם ישמור. כשביקשנו רק מעט התחשבות - רק את המינימום שכל בן תרבות ירא שמיים מבקש: לנקות את שדה הראיה שלנו מכל הטומאה. למתן במעט את ההשתוללות החילונית שלוחת הרסן, ולהעביר את הנשים למדרכה ממול. מה? זה כל כך קשה? לכם שיוצאים למבצעי עופרת וסיכול, ולבנון ועזה, כל כך קשה להתהלך בשרוול ארוך, לבקש מהתופרת הרוסיה שלכם להאריך את החצאית קצת? לשים איזה בנדנה על הראש, ללכת מנקודה a לנקודה b במדרכה נפרדת? ולמען השם... לשיר במקלחת? מי מכריח את הנשים לשיר בפרהסיה? מי אמר שגלי הקול נעים טוב יותר במרחב הציבורי? אני, שמעולם לא הברגתי בורג, שמעולם לא שתלתי משהו ירוק באדנית, שמעולם לא ליטפתי כלבלב, שמעולם לא דחסתי מדי ב' מאובקים למכונת הכביסה, שמעולם לא לחצתי יד לאישה, שמעולם לא קניתי בונבוניירה למישהי, שמעולם לא שמעתי על מדאם פיאף, מדאם דמארי, מדאם הולידיי, מאדם גאגא, ממני מצפים להיות סובלני לרזונאנס נשי שכולו ערווה? נכתב ביום רגיל בירושלים, יום חול יש לאמר, שבו צעדתי ברחוב כנפי נשרים ועברתי לגמרי במקרה סמוך לאולם ארועים עם שתי כניסות נפרדות לנשים ולגברים. הייתי חייב לתעל את הדיפרסיה לאן שהוא. |