בקיצור, מה שאני מנסה לומר זה שלקח לי די הרבה זמן להבין איפה הכלי של החלב, אבל עזבו, בואו נתחיל מגולת הכותרת של כל טיול לחו"ל: מרכז כדור הארץ, הלא הוא באג אלפיים המפורסם, אותו קניון ענקי לבעלי דרכונים פחות או יותר בתוקף. בתוך עשרים דקות עברתי מהצ'ק-אין לדיוטי פרי, שאותו אני מכנה בחיבה "צ'ק אאוט" כי כולם אוהבים לשלוף את פנקסי ההמחאות ולהתרושש בין חומותיו. חוץ מבחורה כמוני, כמובן, נציגת אותו פלח אוכלוסייה שאם יתרושש עוד יותר הוא יתחיל לאכול את הפרי של הדיוטי עד שזה ייעלם לגמרי ויביא לאסון אקולוגי בלוד. בקיצור, אחרי שבכיתי חצי שעה שאין לי כסף לקנות שם ויסקי שגם ככה אני לא צריכה, התיישבתי על אחת מכורסאות השיזוף ליד הבריכה המשוכללת והמיותרת שבמרכז הרחבה. במהרה גיליתי שאני נמצאת דווקא בנקודה המאוד מסוימת שבה מטפטפים מים מהתקרה על עוברי אורח. אולי בגלל זה הכורסה הייתה פנויה. לא נורא, חשבתי, זה אימון טוב לקראת מזג האוויר האירופאי. וככה ישבתי, התנגבתי והסתכלתי על האנשים: אלו שמתלהבים מזה שהם נוסעים לחולצארץ ומדברים על זה בקולי קולות למרות ששאר האנשים בסביבה גם נוסעים לחוצלארץ אז מה הם משוויצים, ויש את אלו שנשותיהם גוררות אותם לג'יימס ריצ'רדסון איזה 7 שעות לפני הטיסה עם רשימת קניות של שנה וחצי, ויש את אלו שישנים על הכורסה לידי ויוצאים להם בלונים קטנים של רוק מהפה בכל כמה דקות, ויש כמובן את המנקה האתיופית שיושבת בשירותים ומחכה שמישהו יפספס קצת כדי שתהיה לה עבודה. יש גם כל מיני הומואים שמסתובבים עם גופיות ומפגינים זרועות שנראות כמו תרמילים ענקיים של אפונה, ויש את הילדים שדופקים המבורגר במקדונלדס ברבע לשש בבוקר. באמת שהצטערתי להסתלק משם, זו הייתה חוויה. אמנם קצת יותר פורמת מאשר מתקנת, אבל עדיין, חוויה.

הטיסה הייתה בסדר. ישבתי ליד שתי פולניות, אחת בלונדה חמודה והשנייה ברונטית שדומה קצת לסדאם חוסיין. ניסיתי לישון אבל לא ממש הצלחתי, אז במשך שעתיים שיחקתי סוליטייר בלפטופ והתעצבנתי שאף פעם לא מגיע לי השמונה תלתן כשצריך אותו. מדי פעם הלכתי לשירותים כי נורא נהניתי ללכת במעבר ולהסתכל על כל הפרצופים המעוכים של כל אלו שנרדמו. קצת לפני ורשה עצרנו בקראקוב כדי לתת לכמה מהמעוכים האלה לרדת. זה קצת הזכיר לי את קו 842 לקריית שמונה שעוצר בעפולה. תהיתי אם גם כאן אמרו לטייסים שאם הם יביאו קליינטים הם יקבלו סנדביץ' בחינם במזנון. אחר כך שוב המראנו ושוב נחתנו ובוורשה חיכה לי אנדריי, המדריך שלי, שהוא ילדון גבוה וחתיך בן 21. קצת נבהלתי ממנו בהתחלה כי הוא עמד ממש קרוב לאיפה שיוצאים עם המזוודות והחזיק שלט עצום שבו כתוב שמי, האינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח כמו משוגעת מהסטוקר הזה אבל נרגעתי כשהוא נתן לי פרח באורך חצי מטר והזמין לי מונית. אחר כך פגשנו עוד מישהי ממש חמודה בשם איגה, היא ארגנה לי את לוח הזמנים לימים הבאים, ישבנו שלושתנו בבית קפה חמים ונעים עם המון חתיכים שלא נראים ישראלים בכלל, במיוחד משום שיש להם צעיפים וכפפות וכובעי צמר ועורלה. אחר כך אנדריי לקח אותי לאכול צהריים במילק-בר, שזה נשמע ממש פלצני אבל זה הכי עממי ואפרורי ומלא בכל מיני זקנים עניים שבאים לאכול כמעט בחינם, ומאחורי הדלפק רואים עשרות סירים מהבילים וביניהם מתרוצצת אישה לא צעירה שמערבבת ומוסיפה מלח פה ושם, ועל הקירות הירקרקים כתוב "בתיאבון" גדול וצבעוני, ובחוץ, בגשם, עומד דני ענק בקולר שחור, מחכה לבעליו ונרטב, ונרטב, ונרטב. 
 

עוד מעט אני ארד בחזרה ללובי כדי לשתות עוד קפה בחלב ליד עץ חג המולד ולראות איך עוד חשמלית דורסת עוד מישהו שהתחפש לסנטה קלאוס. אחר כך אנדריי יבוא לקחת אותי לסיור מודרך בעיר ונלך למוזיאונים ולכל מיני ארמונות ואני כרגיל אצלם את כל השטויות שמעניינות אותי כמו ברזים וקירות ומעילים וקשישים שמחכים לאוטובוסים ואנסה לצאת כבר מהג'ט לג העצבני הזה שחטפתי מהבדלי השעה. קצת לפני זה אני אתלבש חם-חם ואשים את המעיל הרוסי הענקי ששכנה שלי נתנה לי, שאיתו אני נראית כמו מכשפה מהסרטים של דיסני. וטוב לי כאן. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני מבינה למה כולם תמיד אומרים לי שאני פולניה.