בית המשפט הבינלאומי בהאג נועד להביא לדין ולענוש פושעים כבדים, שזקפו לחובתם לא רק מעשי גניבה או רצח בודדים אלא פשעים בסדר גודל של אלפים ורבבות, מה שניתן להגדיר כ"פשעים נגד האנושות".

מערכת המשפט לא הצליחה להניח את ידיה על פושעים רבים מסוג זה. אלו שמשתייכים לקבוצה זו בדרך כלל מוגנים היטב בתוך הרודנויות שלהם.

חלקם מבוקשים. וקשה להאמין שמישהו יוכל להם.

אבל יש כאלו שנרדפים בשל "פשעים בינלאומיים" והצו שמוצא נגדם נראה יותר כתואר כבוד והוקרה...

מדינה נרדפת שבכיריה ואנשי צבאה נרדפים היא ישראל. פעולות הגנה נגד טרור גוררות הוצאת צוי מעצר בינלאומיים נגד כל מי שהשמאל והערבים מסוגלים להצביע עליו כ"פושע".

כבר היה מעשה ואלוף צה"ל בדימוס נאלץ לחזור כלעומת שבא אל המטוס שלו כדי למהר ולצאת מאנגליה לפני שיועמד למשפט...

מתברר שזה קורה לא רק לישראלים.

הפעם על הכוונת הנשיא האמריקני לשעבר, ג´ורג´ בוש השני.

האם לא תקף בוש את עירק? האם לא חוסלו בשליחותו טרוריסטים רבים? ללא משפט ציבורי? האין די בכך כדי להצדיק צו מעצר?

ואגב הדיון בפרשה זו, עושה הכותב חשבון גם עם אירגון ידוע לשמצה בהשמצות אנטי ישראליות. אמנסטי.

אם זה מה שחושבים ליברלים מסויימים, שראוי ומותר להזמין צו מעצר נגד נשיא לשעבר של ארה"ב, אזי מרק טיסן, איש ה"וושינגטון פוסט", טורח לאזן את התמונה. המאמר שלו נוגע כמובן לא רק לבוש. אין צריך לומר שהוא משתייך לימין האמריקני. הוא שימש בעבר ככותב נאומים עבור בוש, ולאחרונה פירסם ספר, "איך הסי.אי.אי מציל את אמריקה ואיך אובמה מכניס אותה לסיכון"...

וכך הוא כותב, תחת הכותרת המפתיעה: "תאסרו את ביל קלינטון!".

הנה סיפור אמיתי.

לפני כמה שנים, הודיע הסי.אי.אי ליועץ הנשיא בבית הלבן על איתורו של מבוקש, טרוריסט איסלמי. הסי.אי.אי ביקש הנחיות: איך ממשיכים מכאן?

היועץ לעניני טרור המליץ על "טיפול יוצא דופן". כלומר, לחטוף את הטרוריסט במבצע חשאי ולהבריח אותו, בסתר, לחקירה בארץ זרה.

(כאן צריך להבהיר כי הבאתו של הטרוריסט לתוך ארה"ב תזכה אותו בתנאי מעצר מושבחים ותגן עליו מחקירות באמצעים "קשוחים". אולם לארה"ב יש שותפות בעולם שמוכנות להעמיד לרשותה חדרי חקירות נוחים, מצויידים היטב וגם אלמוניים לחלוטין).

ואז תבע משפטן מן הבית הלבן מפגש עם הנשיא. הוא רצה לטעון שתהיה זו הפרה של החוק הבינלאומי. וכך, בחדר הסגלגל, התווכחו היועץ לעניני טרור ועורך הדין, כשהם מציגים איש איש את טענותיו.

ואז, פתאום, נכנס לחדר סגן הנשיא.

כשהוא שמע את ההתנגדויות של עורך הדין, הוא אמר:

"מובן שזו הפרה של החוק הבינלאומי. לכן עושים זאת במבצע חשאי". והוסיף: "הברנש הוא טרוריסט. לכו תחטפו אותו".

וכך אושר "הטיפול המיוחד".

מי היה סגן הנשיא? לא דיק צ´ייני. והנשיא לא היה ג´ורג´ בוש. למעשה, אותם אנשים שאישרו את הטיפול היוצא דופן, הראשון מסוגו של "טרוריסט כמטרה", למרות ההתנגדויות של משרד היועץ המשפטי של הבית הלבן, היו אל גור וביל קלינטון.

כך מתאר היועץ לעניני טרור של הבית הלבן, ריצ´רד קלרק, בזכרונותיו "נגד כל האויבים"...

כדאי להזכיר את העובדה הזו בעקבות פירסום קריאת אירגון "אמנסטי" למעצרו של הנשיא לשעבר ג´ורג´ בוש. הקריאה פורסמה כאשר בוש הגיע לאתיופיה, טנזניה וזמביה באפריקה. העילה: "פשעים לפי החוק הבינלאומי". זאת בשל התוכנית של הממשל בראשותו שקיבלה את ראשי התיבות RDI (תפיסה, עיכוב וחקירה באנגלית).

אולם היה זה ממשל קלינטון דווקא שחנך את התהליך שאמנסטי מציגה בתור "נוהג לא חוקי" של "טיפול מיוחד". לדברי האירגון, זה כולל "בדרך כלל הפרות מרובות של זכויות האדם".

למעשה, גור עצמו הודה כי חטיפות כאלו הן "עבירה על המשפט הבינלאומי", אבל יעץ לנשיא למרות הכל לבצע את החטיפה. לשגר את הטרוריסטים החטופים לשירותי מודיעין של משטרים שהרקורד שלהם בתחום זכויות האדם הוא מפוקפק למדי.

שאלתי את דוברת אמנסטי, שרון סינג, אם אמנסטי הפנתה אי פעם בקשה דומה לממשלות זרות ביחס לביל קלינטון או לאל גור, כדי לעצרם ולהביאם למשפט, בזמן שביקרו בחו"ל. היא שלחה לי בתשובה הודעה לעיתונות, שאמנסטי פירסמה בֿ1999, וקראה לפתוח בחקירה של פשעי מלחמה לכאורה בזמן מלחמת קוסובו, אבל בכל זאת לא הצליחה לספק לי ולו דוגמא אחת של בקשה של אמנסטי למעצרם של קלינטון או גור.

ומה עם מנהיגי משטרים שטובחים בעמם, שכולאים פעילים דמוקרטים, או שהם ממש מפעילים עינויים? ביקשתי מאמנסטי שישלחו לי רשימה מלאה של אותם מנהיגים זרים, שהאירגון תבע לעצור אותם במהלך נסיעותיהם בחו"ל.

אמנסטי שלחו לי, שוב, הודעות לעיתונות שבהן תבע האירגון לעצור את ראש ממשלת אתיופיה לשעבר, מנגיסטו האיל מאריאם, את הנשיא של סרי לנקה, מאהינדה ראיאפסקה, את נשיא צ´ילה לשעבר, אוגוסטו פינושה (אבל זה היה לאחר שכבר עצרו אותו בלונדון). את סלובודאן מילושביץ ואת ראדובאן קרדזיץ (שאכן הורשעו בידי הטריבונאל הבינלאומי של יוגוסלביה לשעבר). מבוקש היה גם נשיא ליבריה, צ´רלס טיילור (שכבר הורשע על ידי בית המשפט המיוחד של סיירה ליאונה) ואת נשיא סודן, עומר אל באשיר (שכבר הוצא נגדו צו מעצר בידי בית המשפט לפשעים בינלאומיים).

זה הכל.

כמובן, לפרסם את בוש ברשימה כזו הוא מעשה מקומם. אבל מה שמטריד אפילו יותר מכך הוא שיש שמות שנשכחו מן הרשימה של אמנסטי.

למשל, היתה הודעה לעיתונות מטעם אמנסטי שקראה לעצור את נשיא סודן במהלך ביקורו בסין. אבל היכן היתה התביעה של אמנסטי לעצור את נשיא סין עצמו, הו ג´ינטאו, שהמשטר שלו הוא אחד הפוגעניים ביותר נגד זכויות האדם על פני כדור הארץ?

ומה עם הנשיא בשאר אל אסד מסוריה? הוא טובח אלפים מבני עמו. ומה עם הנשיא מחמוד אחמדינג´ד מאירן? ומה עם פידל ואחיו ראול קסטרו, שליטי קובה? ומה עם קים ג´ונג איל מצפון קוריאה?

אמנסטי רוצה שיאסרו את בוש, אבל היא לא תבעה לעצור אף אחד מן הרודנים האכזריים האלו.

קריאת אמנסטי למעצרו של בוש היא פעולה חד צדדית מובהקת. זו לא הפעם הראשונה שהאירגון נוהג באופן כזה. באוקטובר שעבר, נסע בוש לקולומביה הבריטית. האירגון תבע מממשלת קנדה לעצור אותו, ואף הכריז כי אם קנדה תימנע מצעד כזה, "זה יראה זלזול בזכויות האדם הבסיסיות".

בה בשעה, שר ההגירה הקנדי, ג´ייסון קני, תקף בחריפות יוצאת דופן את אמנסטי, והכריז בתגובה: "סוג תעלול כזה מסביר מדוע כה הרבה לוחמים מכובדים למען זכויות האדם נטשו את אירגון אמנסטי".

והוא צדק. והגיעה השעה שאחרים יצטרפו אליו.

אמנסטי הבינלאומי מנסה להיות חלק מן הפסיפס של מעצבי המדיניות של וושינגטון. הוא רוצה להעיד בקונגרס, להיפגש עם בכירים ולהשתתף בדיוני מדיניות ובקבלת החלטות. לתבוע לעצור נשיא אמריקני לשעבר יפסול אותו מתפקיד שכזה.

אם אמנסטי מבקשים לשכשך בביצה הלוהטת של הדיונים הפוליטיים, עליהם לדעת לשלם מחיר על מעשיהם.

אנשי וושינגטון צריכים מעתה והלאה להחרים את האירגון. חברי הקונגרס צריכים לסרב להיפגש עם אנשי אמנסטי. צריך למנוע מהם למסור עדויות בגבעת הקפיטול. אירגוני מחקר צריכים לסרב לצרפם לועדות או לקבוצות מחקר. הממשל הרפובליקני הבא צריך להתייחס אליהם כאל מצורעים.

אם אמנסטי רוצים להתנהג כמו אירגון שמאלני קיצוני, אז מגיע להם שיתייחסו אליהם בדיוק בצורה כזו.

כמובן, לא רק בוש הותקף בידי אמנסטי. המדינה שסובלת יותר מכל מקום אחר מידי האירגון היא כמובן ישראל. מן הראוי היה שישראל תאמץ את ההמלצה של כתב ה"וושינגטון פוסט". מן הראוי היה לתת פירסום נרחב יותר לצביעות שמגלה האירגון. למעשה, מדוע רק כעת נזכר הימין האמריקני בגנותו של אמנסטי, ולא התייחס כאשר האירגון תקף והשמיץ את ישראל במשך שנים רבות? בעצם, התשובה ברורה מאליה...