יותר מדי כותרות כמו הכותרת הבאה מסתובבות בכלי התקשורת בימים האחרונים: "נתניהו אישר להוציא צווים מנהליים נגד המתפרעים". עם כל סלידתי מהמתפרעים ומחללי המסגדים בשם הדת, ובכך גוררים את ישראל למלחמות דת שאפשר רק להפסיד בהן, אני חושב שצווים מנהליים השולחים אזרחים לכלא ללא משפט, הם אסון לדמוקרטיה. אלה חוקי החירום של המנדט הבריטי שישראל ירשה מרצונה. הפעלתם נגד אזרחים מזוויעה. מה עוד שעצמאותו המוחלטת של בית המשפט העליון מאוימת בימים אלה על ידי צרור החקיקות הנואלות של ביבי בכנסת. 

כל מה שקורה לאחרונה עם הגבלת חופש הביטוי של התקשורת וחמור מכך, עם הניסיון של ביבי להכתיב את הרכב בית המשפט העליון מסתכם בכותרת - "נתניהו יחליט ויאשר". וזה רק ביבי בלבד למרות שהוא מנסה (בינתיים!) להסתתר מאחורי מלחכי פנכה עושי דברו בכנסת; אם הוא רוצה לבצע את הוונדטה הקטנונית שלו נגד רביב דרוקר וערוץ 10 (בעוד הוא מוחק חוב ענק פי 5 לרשות השידור), הוא יקרא לזאב אלקין, שתמיד יודע בלי הסברים מיותרים מה הבוס רוצה. אם הוא רוצה לבזות את האופוזיציה ולבטא זלזולו בה, הוא ישלח את גלעד ארדן, המסורק תמיד על צו האפנה האחרון, אל דוכן הכנסת כדי שיאמר ... מה בעצם? ... כמה עשרות פעמים: "...הגברת ציפי לבני...", בו בזמן שהוא יושב על כיסאו בכנסת כשחיוך יהיר מרצד על פניו. וכאשר ציפי לבני תגיע לדוכן כדי להוקיע את מעשיו ובעיקר את מחדליו, הוא יפזר על השולחן שלפניו עשרות מסמכים ויתחיל לעיין בהם (כזה-כאילו) ולרשום פה ושם איזו מילה. הכול בכוונת מכוון להדגיש ביהירותו את זלזולו באופוזיציה. 

עד להפעלת הצווים המנהליים וחוק השיפוט הצבאי נגד א ז ר ח י ם  נתניהו הצחיק אותי - לא יותר. מרגע הפעלת שני המעשים האנטי דמוקרטיים האלה המתכסים בחוקי חירום בריטיים מימי המנדט הבריטי - הוא החל להפחיד אותי.