אני לא בן אדם של האהבה המטומטמת הזו. מעולם לא הייתי. יתרה מזאת, הדברים שרצים לי בראש הם תמיד פסימיים, אפלים, אבל, זה רק אצלי בראש נשאר.

מה שכן, יש בי תכונות שצריכים להיות בכל האהבה המטומטמת הזו, שאף לא אמיתית לכן לא מיוחדת. (כנראה רק עם משפחה זה אמיתי). אם אני בוחר מישהו, ומרשה לעצמי להניח שאולי הוא באמת ראוי- אז אני הכי מסור בעולם, הכי אמיתי, הכי נותן, הכי מקריב, ובעיקר הכי נאמן. הקטע הוא שחוץ ממשפחתי, עד היום יצא לי להכיר רק אחד כזה.

ועדיין, אף אחד לא כמוני, כשאתה מרשה לעצמך להשתעשע פעם אחת במחשבה שאפשר לצפות שמישהו יהיה דומה לך במסירותו, אתה תמיד מתאכזב, כשאתה מרשה לעצמך לצפות שאותו אדם יתאמץ עבורך, יתאמץ לתקן את האכזה שיצר, אתה תמיד מתאכזב. ואז אתה תוהה שוב, רק אני כזה? רק אני רואה אש בעיניים כשמישהו יקר לי נפגע? רק אני מסוגל להיות לא אדיש, אכפתי, כלפי בן אדם ספציפי. או שאולי אני טוב מדי? אולי אני רע מדי. אם כמעט ולא מצאתי אף פעם מישהו שיוכיח לי שהבחירה שלי בו נכונה- אולי אני מקולקל.

יללאה. על הזין שלי גם ככה