"כשמרעיפים עלינו שפע" י. ויין העוברים והשבים היו עסוקים בתפיסת השטרות ולא הרימו ראשם לחפש את הנדיב האלמוני שה לייב, איש עסקים ידוע, אשר משרדו שכן אי שם במרומי הקומה ה־85 במגדלי התאומים, סיים את יום עבודתו הארוך והתכונן לשוב אל ביתו החמים והנעים. משה לייב ענב את עניבתו, העיף מבט אחרון על המשרד המרוקן כבר מכל עשרות העוזרים והמזכירים שהלכו לפני שעה קלה, והתכונן לעשות את דרכו אל המעלית רחבת הידיים שבפאתי המסדרון הארוך. אלא שלחרדתו הרבה גילה מיודענו, משה לייב, כי מפתחות המשרד אינם ברשותו, ואילו הדלת הכבדה והמשוריינת נעולה. כנראה לא שם לב אחרון היוצאים, כי ספון הייתי עדיין בחדרי, הרהר בבהלה. חיפוש מהיר בכיסיו הוכיח לו כי צרתו גדולה משחשב. המפתחות והמכשיר הנייד נשארו במכוניתו ואילו הוא תקוע לבדו במשרד משוכלל בעל דלתות פלדה וקירות עבים. המרכזייה המתקדמת והמחשבים הכבים אוטומטית בשעה 6:00ו עד ליום הבא, מונעים ממנו להזעיק עזרה. קומתו הגבוהה של המשרד אינה מאפשרת לעוברים ושבים לשמוע את זעקותיו. מי יודע כמה שעות יעברו עד שמשפחתי תבין כי נקלעתי לצרה ועד שימצאוני אולי יאזל החמצן מחדרי, נלחץ הגביר. בצר לו, חיטט שוב בכיסיו אולי בכל זאת ימצא שם פתרון למצוקתו, והנה נתקלה ידו בחבילת שטרות עבה. כדי להסיח את דעתו ממצבו הבלתי נעים בעליל, החל משה לייב סופר ומונה את חבילת הירוקים ששלף מחליפתו. ארבעה עשר אלף דולר טבין ותקילין נמנו על שולחנו לאחר שעה קלה. שוב ספר את השטרות וכשהחל לאגוד אותם בגומייה כבתחילה, עלה במוחו רעיון מבריק, אשר לבטח יגרום לאנשים הממהרים שם למטה, להביט אל על ולגלות אותו, משה לייב, הנעול במרומי הקומה ה־85. וממחשבה למעשה החל ידידנו לזרוק שטר אחר שטר למטה מתוך כוונה כי האנשים ירימו ראשם ויחפשו מי ממטיר עליהם דולרים ממרומים. שטר ועוד שטר נזרק למטה. משה לייב צפה באנשים הממהרים לתפוס את שטרותיו. אולם, שלא כפי שתכנן, העוברים והשבים היו עסוקים בתפיסת השטרות ואף לא אחד הרים ראשו לחפש את הנדיב האלמוני. עוד עשירייה ירדה לטמיון ועוד אחת. משה לייב נשאר עם השטר האחרון ועימו תקוותו האחרונה. הוא שלח את השטר למשימתו. אך גם הוא כקודמיו הכזיב. ארבעה עשר אלף דולר לא הצליחו לגרום לאנשים לראות את משה לייב המרעיף עליהם בחינם מכספו הרב. ברוב ייאושו ותסכולו תפס את אחת מאבני הקיר הקרובה לחלון והשליכה למטה לכיוון האנשים כפויי הטובה. והנה רק פגעה האבן במדרכה בינות לאנשים המתקהלים, הרימו הכל עיניהם בבהלה ופרצו בצעקות, הצילו, הצילו ההוא שם למעלה זורק עלינו אבנים. טיפשים! אמר משה לייב לשוטרים שפרצו לחדרו, כשזרקתי עשרות אלפי דולרים לא ראה אותי איש ואילו אבן אחת הצליחה להביאכם במהירות עד לקומה ה־85... סיפור זה יכול להישמע כלקוח מדמיון פורה של סופר אלמוני, אך האם במציאות היומיומית איננו מתנהגים כאותם האנשים במשל, האוספים דולרים למרגלות מגדלי התאומים בלי להביט במיטיבם ? במשך ה׳ אלפים תשע׳׳ב שנים מיום בריאת העולם ועד ימינו אנו מרעיף עלינו הקב׳׳ה שפע טוב ממרומים ואנו, בני האדם, פעמים רבות יודעים להסביר את התופעה הטבעית שגרמה להצלחה או לשפע, יכולים לנמק כיצד הפקחות או התנאים שנוצרו הביאו את ההצלחה, בטוחים כי יכולים אנו להסתדר בכוחות עצמנו על פני האדמה. הבה נהיה חכמים נישא עיניים לאבינו שבשמים בימי השפע, נחוש תמיד כגמול עלי אימו ונזכה להרגיש קרובים למי שאמר והיה העולם בעת שמרעיף עלינו שפע ממרומים.
"וטימאו כל השמנים" ל. מאיר את פך השמן הטהור שהופקד בידינו לא נטמא - ויהי מה! שבוע, הציפו גלי אושר את הציבוריות הישראלית שמחוץ למחננו. אזרח ישראלי, פרופסור מהטכניון, זכה בפרס נובל היוקרתי על הישגיו בתחום הכימיה. עם הענקת הפרס, בשטוקהולם שבשוודיה, נשא הפרופסור דברים שיועדו לאזניה של ההנהגה הישראלית. את נקודת הזמן הזו, בעמדו על גג עולם־השקר, ביקש הפרופסור להעביר את המסר החשוב ביותר, לדעתו. "בעולם האמיתי, הפוליטיקאים מחליטים עבורנו, אבל עלינו להשגיח עליהם כל העת" ציין, סתם ולא פירש. בראיונות שקיים עם אנשי תקשורת, מאוחר יותר, התבקש הפרופסור המלומד להרחיב את היריעה. וכאן, התברר, כי את אותם רגעים נדירים, בהם עיני העולם היו תלויות במוצא פיו, בחר הפרופסור להקדיש לשם פתרון הבעיה הבוערת והחריפה ביותר, המאיימת על יציבות מדינת ישראל והחברה הישראלית. לא. בל נטעה. הפרופסור לא ביקש להתריע מפני השתלטות האיסלאם הקיצוני, המאיים על חלקים ניכרים מהעולם המערבי. הוא לא הוטרד מההתמוטטות הכלכלית המאיימת על גוש האירו ובעקבותיו באופן ישיר על הכלכלה העולמית. הגרעין האיראני לא העסיק אותו, וגם לא התחמשותם של האויבים המקיפים את העם היושב בציון ומבקשים להשמידו. לדידו של הפרופסור, ישנה בעיה משמעותית יותר. מהותית יותר. חמורה יותר. וכמובן, איך לא, במרכזה ניצב הציבור החרדי, כמו תמיד... לדידו של הפרופסור, האיום החמור טמון בכך שחלקים ניכרים מתוך החברה הישראלית אינם רוכשים השכלה מינימלית, לטעמו. מציאות זו, כך לדעתו, מאיימת בראש ובראשונה על יכולת הקיום שלהם, בשל המגבלות החמורות המונעות את השתלבותם במעגל העבודה היצרנית. אולם מעבר לכך, טוען הפרופסור, העדרה של השכלה כללית רחבה בקרב חלק ניכר מהאוכלוסיה, מעכב את התפתחותה ואת המשך התקדמותה של המדינה כולה. משום מה שוכח הפרופסור המלומד, כי את יסודותיה של המדינה, יצקו אנשים שרכשו את השכלתם היחידה בהיכלי התורה שבאירופה. אנשים שבדמם יישבו את הארץ הזו, ובזכות מסירותם ונכונותם להקריב הכל בכדי לחונן את עפרה, אנו חיים כאן. הוא שוכח, כי אוכלוסיית המדינה, ברובה, אינה נמנית על בעלי ההשכלה־הגבוהה. אחוז ניכר מאזרחי המדינה שאינם ממיתים עצמם באהלה־של־תורה, אינם בעלי השכלה מינימלית גם אם בילו חלק ניכר משנות חייהם במוסדות מנחילי־ידע. אחוזים ניכרים מאזרחי המדינה הזו מתפרנסים בשכר־מינימום ופחות, אף שעשו כמיטב יכולתם בכדי לרכוש שפה נוספת ולפתור בעיות מתמטיות סבוכות. גם באשר לפרופסור המלומד בעצמו, ספק באם יהא בתגליתו רבת־הערך כדי לתרום תרומה ניכרת לאנושות או למצער לספק את פרנסתו־שלו, אלא אם תממן הקופה הציבורית את הנחלת הידע שלו לדורות אחרים, שימשיכו וינחילו אותה הלאה מבלי שתביא תועלת לאיש. ולעומת־זאת, משום־מה, נראה, כי מי שחידד שכלו וצחצחו בהוויות אביי ורבא, אינו נתקל בקושי בהדרשו בדרך כלל בלית ברירה להתערות בעולם־המעשה. פערים מסויימים באנגלית, מתמטיקה או כל מקצוע אחר, אינם מהווים מכשול בדרכו של בן־ישיבה שנדרש בצוק־העיתים ובעצת רבותיו לצאת ולהביא טרף לביתו. העוני, מצוי ברחובותינו לא יותר מכפי שהוא מצוי ברחובות הישראלים שאינם מוארים באור־תורה. ההבדל הינו בכך, שאנו יודעים להאיר גם את הדחקות באור האידיאל הרוחני הצרוף. אנו, יכולים לגדל עשרה ילדים תחת קורת־גג אחת ולהנחיל להם אושר אמיתי, גם מבלי להקיפם בתילי־תילים של חומריות מכבידת־לב. אולם בכל זאת, הפרופסור מוטרד. הוא מוטרד מפךהשמן הטהור, אותו אנו מסרבים ונסרב בכל תוקף לטמא בחכמות־חיצוניות עלובות, שאינן ראויות לשכון במחיצתה של חכמת־האמת. אלא שאנו, איננו זקוקים לו ולשכמותו. אנו יודעים, כי קיומה של המדינה, החברה והאומה הישראלית, מותנה דוקא בהמשך שמירתנו האדוקה על טהרתו של פך השמן שהופקד בידנו, ואת תפקידנו נמלא באמונה!
"הילד איננו" מ. שוטלנד גזירת הכיליון העצמי הקיימת אצל ה"חופשיים", היא בבחינת עונש הרבה יותר מאשר העבירה עצמה שבוע שעבר פורסמו נתונים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיהם, ביובל השנים הבאות, יגדל הציבור החרדי ב־700%. בהמשך נמסר, שלנוכח נתונים אלו בהשוואה לצפי הכללי, משקלם של החרדים באוכלוסיה של מדינת ישראל, יעלה לכדי 37% -כלומר, למעלה מפי שלושה מאשר כיום. אמנם באופן כללי איש אינו זקוק למחקרים מלומדים של הלמ״ס, על מנת לזהות מגמות כה מובהקות. עם זאת, הצבתן של דיאגראמות מלומדות הכוללות מספרים ואחוזים, גוררת התייחסות ותגובות מכיוונים שונים. נושא שינוי צביונו של הציבור במדינת ישראל, נדון לאחרונה יותר ויותר. אין ספק, שהציבור החילוני רואה בכך משום איום על קיומו. מן הסתם, זוהי הקרקע המצמיחה הצהרות כמו זו של אפרים הלוי מלפני חודש, על סכנת ההתחרדות ה׳׳יותר חמורה מהאיום האירני״. הפוקוס מתמקד בהשלכות של השינויים הדמוגרפיים, על אורח חיים זה או אחר, תחת שתוקדש מעט מחשבה, למהותה של הדמוגרפיה עצמה. מתוך כך, נוצר עיוות שחובה להצביע עליו - לא רק בשל רדיפת אמת לשמה - אלא לשם הארה של הסכנה הקיומית האמיתית שהציבור החיצוני נתון בה ולטובתו בלבד. הבה אפוא נשים את הדברים על השולחן: עלייתם היחסית של מנין אחוזי החרדים לעומת היתר, נובעת קודם כל ממסע אבדון חילוני. הציבור החרדי אינו מנהל מלחמה דמוגרפית כלל ועיקר. כל מגמתו היא לחיות חיים שלמים ונורמאליים כפי שציווה הבורא, ובכלל זה יישוב העולם. ועוד יתירה מזאת. אין לחרדים שום אינטרס בכיליון הדמוגרפי החילוני. נהפוך הוא. כאמונים על הכלל ״יתמו חטאים ולא חוטאים״, אנו מביטים בצער עד כדי שברון לב, איך שחלקים שלמים ממשפחותינו, בשר מבשרנו, נכחדים רח״ל, בשל סיגולן של נורמות חיי הפקרות, הנהוגות בקרב המקולקלות שבאומות. אין לנו עניין ללמד זכות על חיי חילוניות. אך דומה, שאין שום מקור לאידיאל חילוני כלשהו, הרואה בגידול ילדים רבים ככל שיהיו דבר שלילי. המציאות היא, שגזירת הכיליון העצמי הקיימת אצל ה׳חופשיים׳, היא בבחינת עונש הרבה יותר מאשר העבירה עצמה. טועה מי שחושב, שהמדובר הוא רק בהתמעטות של מספר הצאצאים. שכן גם אלו המאושרים שזוכים להיוולד במסגרת החילונית, מנוטרלים מהרבה מאפיינים של המושג ״משפחתיות״, כפי שנהג כל הימים. רבים מהם אינם גדלים תחת מסגרת אנושית חמה ותומכת. גם בקרב אלו שיחסית יודעים מהו בית נורמאלי, אין לדבר שום חשיבות המשכית ואין ערובה להמשכו של קו זה הלאה לבניהם. לדאבון לב, סכנת ההכחדה כוללת את כולם כאחד ואין מי שיאמר למשחית הרף. הפגיעה היא במושג ״אנושיות״ כשלעצמו. המדובר הוא בשלילת הרגש הטבעי החם ביותר שלפנים היה נחלתו של כל אדם באשר הוא. העיוות הוא כה גדול, עד שגם כאשר מופיעים סימנים סטטיסטיים מובהקים ומיוסדים היטב, המעידים על קטסטרופה מוחלטת הממתינה להם בהמשך הדרך - אין להם לפוקרים קלי דעת אלו על מה לחשוב, אלא על שאיפותיהם הדמוגרפיות כביכול של זולתם, כאקט של מאבק כביכול. זאת תחת שיתעשתו ויבינו לאן הם מוליכים את עצמם. על אף הכל, עם הכל ואחרי הכל, אסור לנו להיגרר אחר סגנון מרושע כזה של ראיית הדברים. עלינו להפנים וגם להביע את הדברים כלפי חוץ ולומר, שמעבר לפטפוטי הדברים על החשש מהשתלטות חרדית ושאר ירקות, אנו מצויים בפרק עגום בהיסטוריה היהודית והעולמית כאחד, בו חלק גדול מהמין האנושי רואה בהתפתחותו והמשכו משום סכנה ועושה כל שבידו, בכדי לחבל באשרו ורווחתו העצמיים. דומה שאף רודף ושונא לא עלול לעולל להמון החילוני, יותר ממה שהוא עושה לעצמו, בחדוות איבוד עצמי לדעת.
"מנהג ישראל" ש. ליזרוביץ יש ששוכחים את העיקר, ועסוקים במנהג בין תולדות ימיו של גאון ישראל מרן החתם-סופר זצוק״ל, מובא מעשה מפורסם המלמד על כוחו של דקדוק במנהג. רבה של פרשבורג, ורבן של כל בני הגולה, התארח בביתו של יהודי כפרי, שהתענג על הכבוד באירוח גאון ישראל. בבוקר יום השבת, לאחר הסעודה, השתנה לפתע יחסו של המארח לבלתי הכר. ״מה קרה״ התענין מרן החת״ס, היהודי התמים סיפר, כי מנהג בידו לעשות קידוש ולאכול עוגה ורק אחר כך לשבת ולסעוד. להפתעתו הוא ראה את מרן החתם סופר מקדש ומייד לאחר מכן נוטל ידיים ל״המוציא״, ומשנה את המנהג! היה זה בימים בהם התנהלו מלחמות קשות על צביונן של הקהילות החרדיות כנ גד הרפורמה שביקשו הניאולוגים לחולל בחוקי התורה. מרן החת״ס התגאה ביהודי פשוט זה, שלא נשא לו פנים, אך הפנים לעצמו שאסור לשנות, ולא משנה מי המשנה... ״כך נצליח להאבק בפורצי הגדר״ אמר אז מרנא החת״ס, ״כשאפילו היהודים הפשוטים יודעים שאין מוותרים אפילו על מנהג קל!״ אז ודאי שחשוב מאד להקפיד על המנהגים. חובת אל תיטוש קיימת על פרטים רבים. אבל, יש שלפעמים שוכחים את העיקר. קחו כמשל את השבת, יום קדושה ומנוחה, יום שבו ניתן להגיע להשגות נפלאות, ובו מצווה להתענג בתענוגים ברבורים ושליו ודגים. וכידוע קדושת מאכלי השבת כי רבה היא. רק שיש השוכחים את כל סגולות השבת, ושמים כל מהותם במנהגים. תבשילים ממינים שונים, שבעה מיני קוגל, חריימה, גאלע, הערינג או אושפלוב, פיצוחים, משקאות עוגיות ורוגלאך בכל גודל ומילוי, אשרי הכרס שככה לה. שלא לדבר על קיום מצווה נדירה, מצוות שינה בשבת תענוג, המתקיימת על ידם בהידור מופלג. לצאת ידי כל השיטות. אלו, מתמקדים רק בחלקים הללו, שוכחים כמעט לחלוטין, את התוכן, את חלקיה הפנימיים של שבת קודש, ושעות התורה הרבות שניתנות להשגה ביום שכזה. השבוע בעזרת ד׳ מגיע חנוכה. זמן שבו עמדו בני חשמונאי והכריזו ״מי לד׳ אלי״, הזמן בו זכו עם ישראל, לקנות את אור התורה שבעל פה. את הדרגות הנשגבות בעבודת ד׳ שיצקו בני חשמונאי בימים אלו. ימים שאפשר לרכוש דרגות של מסירות נפש, של מלחמה והסתלקות מנסיונות היצר, של הצמדות לפח השמן הטהור. ימים של הרבה סיעתא דשמיא עצומה בחינוך הילדים, ולקבלת התפילות כזמן מסוגל, כל זה טמון בימי החנוכה. אבל יש שעסוקים אך ורק בדברים אחרים. סיבוב הסביבון, על דגמיו המתחדשים, דמי החנוכה געלט לילדים המאושרים ומתנות המקובלות, וסופגניות, לטקעס, וחלב זכר ליהודית. ויש שהידרו לצאת ידי שניהם, עד שעירבו ריבת חלב בסופגניות, ורבתה שמחת היום. למען האמת, תמיד יקומו אותם דקדקנים, שסימני החג בראש השנה חשובים אצלם עשרות מונים מתקיעת השופר, הטבק ושמן המנטה ביום הכיפורים יותר מכל נדרי, שלא לדבר על תליית שמן בסוכה, אכילת הערינג ושתית ייש בשמחת תורה, משחק בסביבון ודמי חנוכה, הכאת המן, גניבת אפיקומן, שירת הים ליד החוף, שתית קפה בליל חג השבועות (או הרטבת השכנים בזרם מים למנהג עדות), וזריקת בובקעס בתשעה באב. יש מומחים שצוברים ידע אימתי אוכלים הערינג כבוש בקרקר, מתי חובה לטעום כרוב עטוף וממולא, מה החילוק המהותי (מלבד החומר והצורה) שבין קרעפלך לקניידלאך, ומה ביניהם למופלטה! הללו ישיגו ראשונים את האוזני המן, סופגניות ותפוחי אדמה עשנים בל״ג בעומר. לכל חג יש מנהג, ולכל שבת טעם שונה, הללו מקפידים לבל יחסר חול מעל השולחן. וכשמגיע החנוכה? או הו! אז החגיגה הקולינרית בעיצומה, כמויות של שמן מטוגנות ובהן ״לטקעס״ ושאר מיני מטוגנים במגוון צורות ומילויים שונים. המנהגים הנזכרים, הם רק מתי מעט ממנהגים רבים שנהגו בהם אבותינו ורבותינו זצוק״ל ויבלדחט״א, מדורי דורות. מנהגים ולהם טעמים רבים, יסודותם בהררי קודש, ומקור מחצבתם מכתבי ידי קדושי עליון. אין ספק, המנהגים יקרים וחביבים, שהרי אמרו ״מנהג ישראל תורה הוא״. ועבה צפורנם של ראשונים בעלי המנהגים, מכריסם של אחרונים. אבל יש כאלה, בודדים אמנם, שאצלם הפך המנהג שליט״א, לתורה מסיני, ונהפך אצלם לעיקר עבורו הם מוכנים לעבור על כל תרי״ג שס״ה ורמ״ח. |