בעלי הבית 

אבסורד מתמשך: מי הם האנשים החזקים באמת במשרדי הממשלה?

יו׳׳ר ועדת הכספים, הרב משה גפני, מתריע זה שנים ארוכות על שלטון הפקידים, היועצים המשפטיים והחשבים, הנחשבים ל״בעלי הבית״ האמיתיים של משרדי הממשלה השונים. הרב גפני הציע זה מכבר לקבוע בחוק את הגבלת כהונתם, כדי למנוע מצב בו שרים מתחלפים יחד עם המנכ״לים, ואילו הפקידים הבכירים, ובעיקר היועצים המשפטיים נשארים בתפקיד, והם למעשה קובעי המדיניות בכל הענינים השוטפים (ושאינם).

לאחרונה הגיע שלטון הפקידים לאבסורד, וגם התקשורת נזעקה לדווח עד כמה מדובר בשלטון כח הזוי. שני הסיפורים הבאים שפורסמו כאמור בתקשורת מוכיחים זאת יותר מכל.

לראה״מ נתניהו ולשרים, מגיעות בקשות רבות מחברים, מבני משפחה, מעמיתים פוליטיים, או מסתם אזרחים, לשגר עבורם ברכה מצולמת לארוע של שמחה משפחתית. לא תמיד נעתר נתניהו, אבל לפעמים הוא עושה זאת. כך היה לא מכבר בשמחת הנישואין של דוברת הליכוד, שהתחתנה עם יועצו של שר המדע.

בשל קרבתם של בני הזוג לפוליטיקה הגבוהה, הצליחו מקורביהם לקבל מנתניהו ברכה מצולמת. אולם נתניהו לא שיגר את הברכה מחדרו שלו, אלא עשה זאת משולחן אחר. הסיבה: המחלקה המשפטית במשרד ראש הממשלה, קבעה כי אסור לראש הממשלה לשבת על כיסאו וליד שולחן העבודה שלו, כשהוא מצלם ברכה ליום הולדת, בר מצווה, חתונה או סתם ארוע משפחתי אחר של חברים. זאת עקב ״שימוש אסור של התפקיד לצרכים פוליטיים״...

נתניהו לא התווכח ומילא את ההוראה כלשונה, אבל יועציו רותחים מזעם. ״כדי לשגר ברכה מצולמת, הוא צריך לצאת מחדרו, ולדאוג שלא יהיה לידו סמל מדינה או דגל. זה הרי אבסורד״, הם אומרים. ״איזה רווח פוליטי יש לו מהברכה המשפחתית הזו, הרי הוא אדם פוליטי בכל מקרה״.

וממשיכים היועצים: ״עוד מעט כאשר ראש הממשלה יצטרך ללכת לאירועים פרטיים, ידרשו ממנו להשאיר בבית את המאבטחים ולצאת למקום במונית או באוטובוס״.

גם הסיפור הבא, שפורסם בתקשורת ממחיש את אותו אבסורד. את הסיפור סיפר יואל חסון מקדימה. היה זה בתקופת ממשלת אולמרט, כאשר ראה״מ נהג מידי שבוע להפגש לארוחת צהרים בלשכתו עם שר הביטחון ברק (עד לסכסוך הגדול בינהם). לאחר כמה פגישות הבחין אולמרט, כי הוא מקבל מנות בשר גדולות מהלשכה, בעוד אורחו ברק, נאלץ להסתפק במנה קטנה יותר.

אולמרט המארח חש שלא בנוח, ודרש מהלשכה להעניק לברק את אותה מנה שהוא מקבל. להפתעתו קיבל תשובה שלילית. ״פקידי החשבות לא מאשרים. כראש ממשלה, אתה זכאי למימון גבוה יותר של ארוחת צהרים, ולכן אתה מקבל ארוחה גדולה, ואילו ההשתתפות בארוחה של שר הביטחון קטנה יותר ומכאן קוטן המנה״..

אולמרט היה בהלם ודרש לשוחח עם החשב, אבל זה לא עזר לו. המנות נשארו כשהיו. אולמרט קיבל מנה גדולה, ברק מנה קטנה. שוב הוכיחו הפקידים - כי הם בעלי הבית האמיתיים.

עדות מבפנים

אפס הדלפות: כיצד מתקבלות ההחלטות בפורום שרי השמינייה?

לכל ממשלה יש את המטבחון שלה, שם מתקבלות ההחלטות החשובות. לעיתים מונה המטבחון רק את ראש הממשלה ושר הביטחון, לעיתים כולל המטבחון שלושה חברים (גם שר החוץ), ולעיתים מדובר במספר שרים גדול יותר. בכל מקרה מדובר בפורום לא רשמי, המוגדר כ״פורום מייעץ״. זאת בשונה מהקבינט המדיני־ביטחוני, שמעמדו מוגדר על פי חוק.

בתחילת הקדנציה הנוכחית, מנה פורום השרים הבכיר המייעץ לנתניהו, ששה שרים בלבד, וכונה ״השישייה״. כפי שנכתב כאן כבר בעבר, נכללו בפורום השישייה, נתניהו, ברק, ליברמן, יעלון, מרידור ובגין (המשנה הנוסף לראה״מ, סילבן שלום נותר בחוץ). הפורום הוגדל והפך ל״שביעייה״ לטובת יו״ר ש״ס אלי ישי, ולאחרונה הפך לשמינייה, כאשר שר האוצר יובל שטייניץ צורף גם הוא. השאלה היא, האם הגדלת הפורום הופכת אותו למסורבל מידי, שהרי בכל ישיבה משתתפים מלבד שמיניית השרים, גם גורמים מקצועיים, אנשי ביטחון, היועץ לביטחון לאומי, ומזכיר הממשלה?

מי שניסה לשפוך אור על מה שקורה בתוך חדר השמינייה, הוא יעקב עמידרור, היועץ לביטחון לאומי. בהרצאה שהעניק לא מכבר במכון למחקרי ביטחון לאומי, סיפר כיצד מתנהלים הדיונים, כיצד שומרים על אפס הדלפות, ואיך מנהלים שיחות טרנס־אטלנטיות בענינים חשובים, כאשר ראש הממשלה נמצא בחו״ל.

עמידרור יודע על מה הוא מדבר. תמיד עמד במרכז קבלת ההחלטות, עוד מתפקידיו הקודמים בצבא. בסקירתו נמנע (מסיבות מובנות) מלספר על תוכן ההחלטות המתקבלות, אבל סיפק הצצה על אופן קבלתן.

לדבריו, דיוני השמינייה נמשכים שעות ארוכות, ואין שום נושא ביטחוני חשוב שאינו עובר דרך הפורום. כך לדוגמא קיים ראה״מ, בעת שהיה בארה״ב לפני נאומו באו״ם, שיחת טלפון במשך ארבע שעות רצופות עם חברי השמינייה. השרים נשארו על הקו והיה חשוב להם להביע את דעתם לפני אותו נאום חשוב.

עוד סיפר כי השרים בשמינייה הם בעלי תפקיד ועוצמה פוליטית, יחד עם המון ניסיון. הדיונים עמוקים מאד, והכל מתנהל באופן חופשי ללא חשש הדלפות. נתניהו שמנהל את הישיבות, נעזר רבות בשרים, הוא אינו לחוץ ומאפשר להם לעמוד מקרוב על כל ההיבטים של ההחלטות, דרך הדרגים המקצועיים והבטחוניים.

עוד אמר כי דרך קבלת ההחלטות, אינה טובה פחות מזו של ארה״ב או בריטניה. כל השרים מגיעים מוכנים לכל דיון, והדגש הוא על שלושת השרים ללא תיק - יעלון, בגין ומרידור, שזמנם הפנוי מאפשר להם להקדיש זמן רב לכל נושאי הביטחון.

הדיונים סמויים כאמור מהעין הציבורית, ולרוב הדיווחים מהם אינם נכונים. כך לדוגמא היה, בעת ארועי ספטמבר. בעוד בתקשורת נכתב, כי השמינייה דנה על כך רק ברגע האחרון, הרי שבפועל ההכנות החלו שלושה חודשים קודם.

עמידרור מתרעם נגד הדרג הביטחוני, שחושב פעמים רבות כי תפיסת העולם שלו נכונה יותר מזו של הדרג המדיני והשרים, ולכן הוא מנסה לכפות את דעתו. ״אם הם חושבים כך, שיתכבדו וילכו לבחירות״.

צינון יקר

כמה שווים הגנרלים ובאיזה ג׳ובים מפתות אותם החברות הכלכליות?

בעוד המערכת הפוליטית מתנהלת באופן מסורבל, סביב חוק הצינון של אנשי הצבא הבכירים, כדי למנוע מהם להכנס לפוליטיקה, מיד כאשר הם פושטים את מדיהם, סופרים הגנרלים את הכספים שהם מרוויחים כל הדרך לבנק (מלבד הפנסיה הצבאית הגדולה שלהם).

לאחרונה הצטרף שמו של הרמטכ״ל לשעבר, גבי אשכנזי, לרשימת בעלי השכר הגבוה מקרב הגנרלים, ש״נחטפו״ על ידי החברות (בעיקר חברות נפט). אשכנזי יכהן כיו״ר דירקטוריון חברת שמן, העוסקת בחיפושי גז ונפט, כל זאת בתמורה (צנועה) של מאה אלף שקל לחודש, לפני הוצאות ומע״מ.

בנוסף הוא יקבל אופציות מניות החברה, יטוס במחלקת עסקים, החזרי הוצאות, ורק אם יצטרך לשלם עבור משהו, יותר מעשרת אלפים שקלים, ידרש לאישור מיוחד.. החברה שכרה את אשכנזי כיועץ וכיו״ר הדירקטוריון, משום שסברה כי הוא צבר ניסיון בניהול הצבא הן כמנכ״ל משרד הביטחון, ולאחר מכן כרמטכ״ל. הפנייה נעשתה אליו לאחר שפרש מהצבא, אף ששמו עלה עוד קודם, כאשר עדיין היה במדים.

אשכנזי אינו הגנרל היחיד שעובר לעסוק בתפקידים בכירים בחברות הקשורות לחיפושי נפט. ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, מונה לתפקיד יו״ר חברת גינקו בשכר גבוה, ולפניו מונה האלוף במיל׳ גיורא איילנד - ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, לנשיא ויועץ לחברת ״גבעות עולם״ המתעסקת גם היא בחיפושי נפט. עלות שכרו השנתית של איילנד 1.5 מיליון שקל.

גנרלים נוספים שעברו למיגזר הכלכלי ועושים לביתם, הם האלוף במיל׳ שלמה ינאי - מנכ״ל טבע ומכתשים אגן, בעלות שכר של כמה מיליוני דולרים בטבע, ובמכתשים כחמישים מיליון שקל. גם מפקד חיה״א לשעבר, האלוף במיל׳ אליעזר שקדי, מונה למנכ״ל אל על, בעלות שכר של 16.7 מיליון שקל, הכוללים שכר, בונוסים ואופציות. הצינון שנגזר על הגנרלים עושה להם איפוא רק טוב, אבל יש בכל זאת ניסיונות לקצר את חוק הצינון הזה. בקטע הבא.

קיצור הצינון

כך מנסה מפלגת העבודה לגייס לשורותיה גנרלים וביטחוניסטים

חוק הצינון הנוכחי התקבל לפני כארבע שנים ביוזמת חברי הכנסת דאז יובל שטייניץ (ליכוד) ואבשלום וילן (מרצ). החוק הגדיל את תקופת הצינון מחצי שנה לשלוש שנים.

בתחילת השנה דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה, ניסיון של חברי הכנסת יואל חסון (קדימה) ואיתן כבל (עבודה) לקצר את תקופת הצינון של קצינים בכירים לשנה וחצי. ההצעה זכתה לכינוי ״חוק אשכנזי״, כיון שהוגשה סמוך לפרישתו של הרמטכ״ל גבי אשכנזי מהצבא. עתה יש המנסים שוב לשנות את החוק ולהעמידו על שנה אחת בלבד. מי שמנסה לעשות זאת היא יושבת ראש מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ, שכבר נערכת לאפשרות של הקדמת הבחירות ומבקשת לגייס לרשימת העבודה ״גנרלים״ ו״ביטחוניסטים״ מובהקים.

הצעת החוק שהגישה יחימוביץ יחד עם יצחק הרצוג ממפלגתה, מיועדת לקצר את תקופת הצינון של ראשי השב״כ והמוסד, הרמטכ״ל, קצינים בדרגת אלוף ומעלה, קציני משטרה בדרגת ניצב ומעלה ונציב בתי הסוהר לאחר פרישתם מהשירות, לשנה אחת במקום צינון של שלוש שנים.

אף שיחימוביץ אינה נוקטת בשמות, במערכת הפוליטית מדברים על רצונה לצרף למפלגה את ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, הרמטכ״ל לשעבר גבי אשכנזי, האלופים דן הראל ועמוס ידלין ואת המפכ״ל לשעבר דודי כהן. הרצוג הבהיר השבוע, כי מפלגתו לא ניהלה מגעים ספציפיים עם איש מהמועמדים שהוזכרו, אולם לדבריו, קיימת קבוצה איכותית של אנשי מערכת ביטחון לשעבר, שעשויה להצטרף לפוליטיקה באם תקופת הצינון תקוצר. הרצוג אמר כי סיעת העבודה תדון עם נציגי סיעות נוספות בכנסת, במטרה לגייס תמיכה להצעת החוק.

יחימוביץ שהגיעה מהתקשורת לפוליטיקה (ללא צינון), טוענת, כי החוק שקבע הארכת תקופת הצינון לשלוש שנים, מונע מקבוצה איכותית של אישים משרתי ציבור, להיכנס ולהשתלב בתחום הפוליטי. לדבריה, מגבלה זו אינה חלה על כל תחום עיסוק אחר, הן בשירות הציבורי והן בסקטור הפרטי, ולכן היא מהווה אפליה של אישים מתחום ספציפי ומוגדר.

יחימוביץ והרצוג יודעים היטב, מדוע חשוב להם לקצר את הצינון של הגנרלים. מפלגתם נותרה לאחר ההתפצלות ממפלגת עצמאות, ללא שום דמויות ביטחוניות בצמרת, כאשר שני ״הביטחוניסטים״ הבולטים שלה, אהוד ברק ומתן וילנאי, עזבו (פואד ומצנע אינם נחשבים בעינהם). אם יצליחו לקצר את חוק הצינון יתכן ויוכלו לגייס מי מהגנרלים שהוזכרו לעיל (אם יאותו כמובן לוותר על משכורתם הנוכחית הגבוהה).

בזבוז בצמרת

מצעד המפלגות עם החובות הגבוהים ביותר ומי הסיעה הכי חסכונית?

כל שנה מגיש מבקר המדינה את הדו״ח שלו בעניין ההתנהלות הכספית של המפלגות. כל שנה והסיפורים חוזרים על עצמם, כל פעם במפלגה אחרת, ובכל פעם בצורה דומה.

הדו״ח שהוגש לאחרונה חושף את גובה הסכומים שהמפלגות בזבזו ואת הסיבות לבזבוז. מתברר כי חלק מהמפלגות השתמשו בכספים כדי לממן בין היתר חתונה פרטית, מתנות לאירועים, נסיעות לחו״ל ואפילו רכישת מגני נחושת לח״כים של מפלגה (ערבית), שנטלו חלק באירועי המשט..

הבזבזנות של המפלגות, שאינה מקובלת על המבקר, כיון שהיא נוגדת את תכלית הוראת החוק לשמה הוקצו כספים אלו, אינה פוגמת רק ברמה הציבורית אלא גם בזו הכלכלית. בעוד הציבור נאנק, יוצא למחאות ומתקשה לסיים את החודש, נוהגות (חלק) מהמפלגות בתקציב הציבורי בצורה בזבזנית ואפילו יהירה.

סיעות הכנסת מקבלות מהמדינה מימון בסך 65 אלף שקל בחודש עבור כל ח״כ, ובנוסף נהנות מתשלום חודשי של 65 אלף שקל מהמדינה. התשלומים מיועדים למימון פעילות שוטפת של הסיעות, יצירת קשר עם הבוחרים, הפעלת סניפים והוצאות דומות. אולם המבקר גילה כי חלקן הוציאו כספים למימון אירועים, הוצאה שאינה מותרת על פי חוק מימון מפלגות. דוגמאות לא חסר.

יו״ר קדימה לבני הזמינה לארוחה בביתה 60 מוזמנים ובהם ח״כים מהסיעה. העלות: 57 אלף שקל מקופת קדימה, 950 שקל לכל מוזמן. ארוחת הערב כללה שלוש מנות, אולם 950 שקל נשמע מחיר מטורף. בקדימה אמרו שזה כלל גם עלות שכירת שולחנות, מערכת הגברה וציוד. גם בליכוד ערכו סעודה בבית ראה״מ, המשמש כיו״ר הסיעה ל־120 מוזמנים ובהם הח״כים בסכום של 44 אלף שקל, 366 לכל מוזמן. בסיעות אומרים שהארועים הללו נועדו לחזק ולשמור את יחסי העבודה של חברי הסיעות בינם לבין עצמם או בינם לח״כי הקואליציה. המבקר לא קונה את זה.

עוד דוגמא: בסיעת מד״ע שילמו 29 אלף שקל עבור רכישת מתנות לחתונות שמנהיגי הסיעה הוזמנו אליהן. החגיגה נמשכת גם במימון נסיעות לחו״ל של ראשי הסיעות. זאת בניגוד להוראת המבקר, שאין לממן טיסות אלו מכספי מימון מפלגות. ישראל ביתנו מימנה נסיעה למנהיג המפלגה אביגדור ליברמן בסכום של 44 אלף שקל לחבר העמים. במפלגה אמרו שהנסיעה היתה לצורך שמירת קשר עם הבוחרים הפוטנציאלים...

סיעת תע״ל מימנה נסיעות למצרים ולירדן של ראש הסיעה אחמד טיבי ובעלי תפקידים בסך 22 אלף שקל. לטענתה הסבירה כי מדובר בקיום ישיבות הקשורות לפעילות הסיעה ובעזרה לסטודנטים הלומדים באותן מדינות.

מסיכום דו״ח המבקר עולה, כי סך החובות שצברו סיעות הכנסת (נכון לתקופה אותה בדק - דצמבר 2010) עומד על 164.8 מיליון שקל. במקום הראשון צועדת העבודה עם 53 מיליון שקל חוב, אחריה קדימה עם חוב של 34 מיליון שקל, הבית היהודי־המפד״ל עם 32 מיליון שקל חוב, והליכוד - 30 מיליון שקל חוב. מרצ חייבת 10 מיליון שקל, ובסדר יורד נמצאות שאר המפלגות.

ורק שתי סיעות בכנסת נמצאו בעודף כספי. הראשונה שבהן היא דגל התורה עם עודף של 970 אלף שקל. יש מי ששומר על הקופה הציבורית.

כאשר עשה...

והיה והשמאל יחזור לשלטון: כך יראו החוקים שיעלו להצבעה בכנסת

חוקי הימין המועברים בכנסת, ובעיקר חוק העמותות, חוק איסור לשון הרע והצעת החוק להגבלת הצעקות של המואזינים במסגדים, הכעיסו השבוע את שמעון פרס, שיצא בכותרת: ״אני מתבייש״.

פרס רואיין בתקשורת באומרו כי ה״חכי״ם שאחראים למצעד החוקים הללו, עושים עוול לעצמם ולמדינה״. מדובר כמובן בהתבטאות פוליטית (מיותרת) של מי שמשמש בתפקיד נשיא המדינה, הראוי לשמור על ממלכתיות ולא להכנס לנושאים פוליטיים.

כך או אחרת, אין זה סוד שבשמאל מחכים לרגע בו יוכלו לשנות את כל החוקים הללו ולהחזיר מכה לימין. העיתונאי נדב אייל, שירטט את התשובה העתידית שמכין השמאל ליום שיגיע (אם וכאשר) לשלטון. מדובר כמובן בתרחיש דמיוני (ולא רק משום שאין סיכוי לשמאל לשוב לשלטון..).

״השנה היא 2014״, כותב אייל. במדינת ישראל שולטת קואליציה של שמאל־מרכז. התהפוכות הפוליטיות הם שהביאו את לבני לראשות הממשלה. שנה אחרי הבחירות, לאחר חלוקת הג׳ובים והתבססות השרים במשרדי הממשלה, החל מירוץ החקיקה. המשמעת הקואליציונית המלאה, תאוות הנקם הפוליטי והרצון להראות מי בעל הבית של המדינה, הביאו את השמאל לגל החקיקות הגדול ביותר, שידעה אי פעם מדינת ישראל.

החוק הראשון עסק כמובן בביהמ״ש העליון. הוא קבע כי לוועדה למינוי שופטים יצורפו שני חברים מארגונים עצמאיים שעוסקים 25 שנים לפחות בזכויות אדם ואזרח. המשמעות: רק ארגוני שמאל כמו ״בצלם״ או ״האגודה לזכויות האזרח״, עמדו בקריטריונים. ״זו בגידה בדמוקרטיה״, זעק אקוניס בהפגנה שקיים נגד החוק. אולם שר המשפטים ניצן הורביץ, איים עליו בתביעת לשון הרע בסכום של 300 אלף שקל.

לאחר מכן נחקק חוק שאילץ לסגור את העיתון רב התפוצה, אותו מזהה השמאל כשופרו של נתניהו. הבאים בתור היו הרבנים בהתישבות יו״ש. חוק שנחקק נגדם, קבע, כי אם יקראו לסירוב פקודה, יפוטרו מיד ללא זכויות פנסיה. הרבנים לא נכנעו ומחצית מהם פוטרו באותה שנה. העיתונאי נדב אייל, ממשיך ומשרטט את חשבון הנפש שהחלו לעשות באותם ימים, חוגי הימין. ״אילו אנו לא היינו שוברים את הכלים שלוש שנים קודם, זה לא היה קורה״, אמרו. יו״ר האופוזיציה סילבן שלום, האשים את ראה״מ לשעבר, בנימין נתניהו באחריות לחוקים שמעביר השמאל. ״זה הכל בגלל שביבי לא עצר את חקיקת הימין הקיצוני במהלך הקדנציה שלו״, האשים שלום.

ובינתים המשיך השמאל במירוץ החקיקה, וקבע כי ראשי ממשלה לשעבר המחזיקים בנכסים השווים יותר מ־2 מיליון דולר, אינם זכאים לפנסיה. המשמעות היתה ברורה. חוק נגד נתניהו וברק.

משרבו ההפגנות נגד החוקים הללו, הודיע ראה׳׳מ, בסארקזם (תוך אזכור דבריו בעבר של נתניהו) ״כל עוד אני ראש ממשלה, מדינת ישראל תמשיך להיות מופת לדמוקרטיה״.

עד כאן מאמרו (פחות או יותר) של העיתונאי נדב אייל. כל קשר למציאות מקרי בלבד, ולו משום העובדה שאין סיכוי שלבני תזכה אי פעם בתפקיד ראש הממשלה. (ספק אם תוכל לזכות אפילו בראשות מפלגתה שלה..)

ליכודניקים חדשים

קבוצת כח חדשה הנמנית על המרכזשמאלה מבקשת לשנות את הליכוד

הפרימריז לראשות הליכוד יערכו ככל הנראה ב־31 בינואר ויש המתכוננים אליהם במרץ. מי שלא ישתתפו בהם הם קבוצה חדשה שלאחרונה החלה להתפקד באינטנסיביות לליכוד. קבוצה זו שרוצה להשפיע מבפנים, לא עברה את תקופת ההמתנה של 16 חודשים המותרת על פי חוקת הליכוד, ולכן יאלצו להמתין לסיבוב הבא. עד אז ינסו לצבור הרבה כוח, ולהביא עוד ועוד מתפקדים.

לא מדובר בקבוצת ימין, נוסח פייגלין. כאלו יש רבים בליכוד. הפעם מדובר על קבוצה חדשה - דוקא מהצד השמאל־מרכז של המפה הפוליטית, שהחליטו להשפיע מבפנים על הליכוד, ולהוות עמדת כח משל עצמם מול פייגלין וחבריו.

על פי הערכה, כמה מאות חברים שהצביעו בעבר למפלגות העבודה ומרצ, כבר התפקדו לליכוד. הם התארגנו בקיץ האחרון בהפגנות בכיכרות המחאה והחליטו לעשות מעשה ולשנות מבפנים את מפלגת השלטון. לדבריהם, אין טעם לנסות ולהשתלב בעבודה או בקדימה, כיון שהן אינן מהוות אלטרנטיבה שלטונית. רק הליכוד ישאר בשלטון, ולכן הם מנסים להתחבר אליו פנימה.

״אם פייגלין יכול לעשות את זה, ועמדתו נשמעת ומשפיעה על הח״כים והשרים, אין סיבה שאנו לא נצליח״, הם אומרים. לדבריהם, אם יווצר גוש חדש בליכוד, כל ח״כ שיבקש להבחר מחדש לתפקיד, יצטרך להתחשב בגוש הזה ובאינטרסים שלו.

חלקם מספרים כי גדלו בבתים שהצביעו כאמור למפלגות השמאל, אבל למדו מפייגלין ומחבריו, שרק דרך השתלבות במפלגה הגדולה בארץ, ניתן להשפיע. עד כה הצליחו לפקוד כמה אלפים, אבל לדבריהם זו רק ההתחלה. בליכוד מברכים על המהלך, ומציינים כדוגמא את כוחו הרב במפלגה של חיים כץ, שהצליח לפקוד את עובדי תע״ש בהיותו יו״ר מועצת העובדים. גם קבוצת האופנועים התפקדה לליכוד כדי לשמור על האינטרסים שלה, וכך יכולים לעשות כולם.

האם יצליחו איפוא אנשי השמאל־מרכז, להפוך את המחנה הלאומי למחנה אחר? ימים יגידו.