בפוסט האחרון כתבתי כאן על איזה משרד יחצ"נות שעושה עבודה כ"כ חובבנית ומביכה, שלא הייתי לוקח אותו אפילו לנקות לי את השירותים.
אבל מה אני מלין על משרדון קטן וחובבני, כשמתברר שמעצמות גדולות עושות בחירות מביכות לא פחות. כן, אולי לא באותה צורה, אבל כמעט באותה הרמה.
לבלוג של מקדונלדס הגעתי בעקבות הכתבה של יובל דרור ב-YNET.
"הבלוג עלה לפני כמה חודשים יחד עם האתר החדש של החברה, ומאז הקישור אליו עובר בין הגולשים בדואר אלקטרוני כבדיחה", הוא מספר שם.
האמת - לא קיבלתי עדיין לינק לבלוג הזה כבדיחה (וגם לא כלא בדיחה), אבל אחרי שנכנסתי אליו - אני לגמרי יכול לראות את זה קורה.
לאחרונה הוטלה עלי האחריות של ניהול ה- Corporate Blog בחברה בה אני עובד. כך שבתקופה האחרונה אני מתחבט בשאלות שונות בנושא: - איזה תכנים להעלות לשם? - מי קהל היעד של הבלוג? - באיזה סגנון צריך הבלוג להיכתב (בצורה עסקית? שיווקית? או דיבורית, סטייל "גובה העיניים"?).
ביקור בבלוג של מק'דונלדס לא ענה לי על שאלת ה"מה כן", אבל נתן לי יופי של תשובה ל"מה לא".
ממש קשה לי להאמין שחברת ענק, ועוד אחת שמשופשפת מאוד בעולם הפרסום, תאפשר לדבר מגוחך כזה לצאת מתחת לידיה.
אני לא מכיר את חברת TBWADIGITAL ולא יודע כמה הם נחשבים לראויים בתחום האינטראקטיב, אבל ממש כמו שייעצתי אתמול ללקוחות של "שלמון ריבלין" לבדוק טוב טוב לאיפה הכסף שלהם הולך, כך כדאי גם למק'דונלדס לעשות במקרה שלה.
שמונה פוסטים פורסמו בסך הכל בבלוג הזה, שפתוח מספטמבר. כי הרי הא'-ב' של איך לא לעשות בלוג עסקי זה לפתוח אותו, לכתוב פוסט פתיחה ולזכור להעלות משהו איזה פעם בשבועיים - וחבל לא לעמוד בכלל הזה.
הבלוג נכתב ע"י שתי דמויות. הראשונה היא "יעל מנהלת האתר", שמעידה על עצמה שהיא "סטודנטית ליחסים בינלאומיים", וכותבת ממקום של נציגת התאגיד ("מקדונלד’ס מבחינתנו מייצגת סביבת עבודה צעירה ודינאמית המתחשבת בצרכים האישיים של העובד"). השניה היא "taltal", סטודנטית גם כן (שכתיבתה מזכירה יותר כתיבה טינאייג'רית, או נסיון לכתיבה טינאייג'רית), שעושה רושם שעולמה נע, פחות או יותר (בעיקר יותר), סביב מזללת ההמבורגרים.
בחוסר הצלחה, מנסה טל להציג רושם של בחורה שעברה בסביבה, ואיכשהו, לא ברור איך, מצאה את עצמה מפרסמת פוסטים בבלוג הזה:
"...הבנתי גם דרך האתר הזה , וגם דרך הספרון המדליק שחילקו במקדונלד’ס, - שהרשת עברה כמה שינויים די היסטריים לגבי המוצרים שלה, זה מעניין אותי מכמה סיבות והייתי שמחה אם משהו היה יכול לענות לי על כמה שאלות...").
כשטל נפגשת עם חברים, למשל, נושא השיחה העיקרי שלה איתם הוא מק'דונלדס. אם הם לא ממש בעניין של הרשת האז כמובן שהיא ממהרת "להסביר הכל לאותו חבר, וכמובן שלאחר מכן הלכנו למקדונדל'ס ואפילו נהננו מאוד".
בשעות הפנאי שלה, טל גולשת באינטרנט. כנראה שהאינטרנט הוא מקום דל וחסר אטרקציות, אחרת קצת קשה להסביר את ההתלהבות של טל מהאפשרות לראות פרסומות של מק'דונלדס ברשת (טוב, בכל זאת "הפירסומת קיצבית, מרשימה ומאוד מאוד "ניו יורקית" שכזו"). עד כדי כך היא מתלהבת ממנה, שהיא נכנסה לאתר של מק'דונלדס "במטרה לצפות בה שוב ושוב!". אתם באמת יכולים לדמיין לעצמכם מישהי שמכל הגירויים באינטרנט בוחרת דווקא את האתר של מק'דונלדס, כדי לצפות שם בפרסומת אחת בלופ?
"אני מזמין גם אתכם", היא חותמת את הנושא.
רגע... "מזמין"...? אבל טל, חשבנו שאת בחורה. מה... יכול להיות שאת, נגיד, פרסומאי שהוטלה עליו משימה מבאסת של כתיבת בלוג בנסיון להיות סטודנטית, והתפלק לו בטעות מינו האמיתי?
גם עולמה של יעל, כך נראה, הוא דל מאוד יחסית למישהי שאמורה להיות סטודנטית אינטליגנטית. כשהיא מזכירה את תומס פרידמן, כמובן שזה לצורך ציטוט תיאוריית "קשתות הזהב". כשהיא מדברת על חיבתה לסדרות משטרה, זה בהקשר לפרסומת של מק'דונלדס שנעשתה בסגנון הזה ("כמו כל חוקרת טובה, כמובן שיצאתי מיד לשטח לשמוע עוד על ההפקה המגניבה, ובאותה נשימה אם אפשר, על המוצר שעומד מאחוריה- הצ’יקן סלקט החדש"). כשקוראים את הפוסטים בבלוג של מק'דונלס, עולה בראש אותה שאלה קולעת ששאל ג'יי לנו את יו גרנט, אותו הוא ראיין לאחר שהאחרון נתפס על חם עם זונה: What the hell were you thinking? היום, יותר מעשר שנים אחרי שהאינטרנט הפך לכ"כ אלמנטרי בחיים שלנו, אתם באמת חושבים שאפשר לתקשר עם לקוחות בצורה כזו? - באמת נראה לכם שהם כ"כ טפשים שהם לא יבינו שמדובר באסופת טקסטים שיווקיים נטו, מחופשים בדלות מגוחכת ונכתבים ע"י פרסומאי שמנסה ללבוש (ללא הצלחה) פרסונה של מה שנראה לו כקהל היעד שלו? - באמת אתם מנסים למכור לנו אימאג'ים של סטודנטיות שרואות פרסומות שלכם בלופ באינטרנט, מבלי שזה יקרע אותנו מצחוק? - באמת אתם לא רואים את הסתירה בין הכותרת הגדולה "הבלוג הרשמי של מק'דונלדס", המיקום תחת הדומיין של החברה ועיצוב דמותה הכאילו לא קשורה של טל? - באמת נראה לכם שמה שהקהל מחפש ברשת זה לשבת ולקרוא פרסומות מחופשות? - באמת זה המקסימום שיכולתם לעשות מבחינת אינטראקטיב וקריאייטיב? - באמת זה המקסימום שהכסף הגדול שלכם יכל לקנות? באמת באמת? אין ספק שהשורה הכי מפילה בבלוג באה אחרי סיפורה הנוגע ללב של טל, שהתלבטה אם לקחת סירופ שוקולד על הסאנדיי שלה, או לגוון ולבחור בסירופ קרמל.
"העובדת החיננית היתה ממש נחמדה וראתה כיצד אני מתלבטת בגלל הנושא הדי זניח הזה, ופשוט עשתה לי קומבינציה של כל הסירופים. זה בהחלט היה מצוין ומרענן, ולא ידעתי שקיימת אפשרות כזו מבחינת גמישות ו”יצירתיות”!
בקיצור, יצירתיות היא דבר חזק במקדונלד’ס ככל הנראה! מה נגיד, שרק ימשיך ככה. בתאבון! "
ועם המשפט הקאלטי "יצירתיות היא דבר חזק במק'דונלדס", אסיים ואאחל שלפחות חלק מהיצירתיות המק'דונלדסית הזו תזלוג גם למשרד האינטראקטיב של החברה. כך אולי ידעו שם לשרת את הלקוח שלהם במוצר קצת יותר ראוי, כזה שלא הופך אותו לבדיחה על עצמו ולפארודיה על גופים ותיקים שלא יודעים איך להשתמש באינטרנט לצרכיהם. **** עדכון: לדורה קישינבסקי מ-NRG יש עוד אנקדוטה משעשעת (ושוב - מביכה) בנושא. מסתבר שאפילו טוקבקים מתחזים הם לא יודעים לכתוב שם כמו שצריך. אכן, יצירתיות היא דבר חזק במק'דונלדס... **** עדכון 2: ועכשיו גם מספרים לי שיוצרת הבלוג (והטוקבקיסטית מהעדכון הקודם) יושבת ממש כאן, בקפה, ואפילו פירסמה פוסט בנושא. בהתחלה הטקסט הזה נראה לי גם כמו סוג של סאטירה: "מקדונלד'ס (שהיא במקרה או שלא) רשת המזון האהובה עליי (וכן אני משוחדת, כי משלמים לי יפה) החליטה בצעד מאוד מאוד אמיץ, לחשוף את עצמה לציבור הרחב וליצור דיאלוג אמיתי, עד כמה שרק אפשר. מקדונלד'ס הבינה שתכלס, אין לה מה להסתיר." אבל מתברר שזה נכתב ברצינות... אויה. |